על הזירה האמנית בחיתוליה בחיפה

שני משופשפים, אחד במוזיקה, אחד בשירה, אמרו לי בביטול מרפה ידיים,  "זה פשוט לא יילך בחיפה". מישהו אחר התעניין, שאל עד כמה מדובר בשותפות ערבית-יהודית, ונפח קצת בבוז כשהודיתי שבינתיים הרוחות מצומצמות. לילך וובר מתכננת לכתוב על המיתוס של דו-קיום בחיפה. נראה שזה יישאר רלוונטי. עם זאת, קפה מסדה, על העיצוב האלכסנדרוני שלו (מלשון אלכסנדריה) הוא זירה ברורה חדה ואולי יחידה שמסמנת ערבים ויהודים יחד. טוענים שמסתובבים שם שב"כניקים (אני מכירה את החשוד העיקרי) המתחקים אחר קהל המגיעים. אחרי מותו של מחמוד דרוויש, ארגנו לילך ורועי א. הקראה צנועה, חסרת פוזה, סביב שולחן. לצערי, היתה רק בעברית. ישב איתנו בחור ערבי אחד. הקראנו ודיברנו. ראובן, המורה שלי לתושב"ע, אמר, אם דרוויש היה נשאר בעיר הוא בטח היה יושב כאן, ומיהר לתקן, או בדוזאן (בית-קפה ערבי צפוני במושבה הגרמנית). ככה, נזקקים לרוחו של דרוויש.

(ברור לי שכדי להתעורר חיפה זקוקה למיתולוגיה, ולא לחצוצרה בוואדי. אני אמצא מיתולוגיה כזו או אמציא אותה).

אייל, סוחר הספרים המשומשים מגולדמנד ספרים, כמה צעדים מקפה מסדה, פעם לקח אותי טרמפ. מצאתי שקספיר במושב האחורי זרוק על השטיחים. הוא הסביר לי שהספר בכלל לא שווה את הנייר, ומה שחשוב זה הדף הראשון, האקס ליבריס.

תראו ברשימה הזאת שרטוט כזה.

אז יש לנו נגן קאנון, עם ציפורניים ארוכות, מנגן מקסים תורכי. יש כמה משוררים ומשוררות עירוניים בפרופיל נמוך, כולל אותי. מי שיוצא את העיר מגביר את קולו: מתי שמואללוף, מאיה קופרמן, דוד פולונסקי (נכון, הוא בכלל צייר).

קרוב למשרדי הממשלה, על סף הנמל, הסטודיו לציור של שחר סיוון. מדי שבוע יש ערבי מודל עירום. שחר מזיז דברים עם יין, סוער אבל מוקפד. העיר התחתית ממרפסת הסטודיו שלו היא מפלצת נאה, תפאורה שמחכה שיקטפו אותה מודרניסטים (אני מתארת את חיפה שאיננה חיפה, כמה קשה לגעת בעיר האמיתית). סיוון הוא צלע אחת בקבוצת בלוק, שהחלה להפיח רוח בעיר לפני כמה שנים. וכאן, בתחתית, התאספנו בסוף הקיץ, אמנים חיפאיים. איך זה התערבב בפוליטיקה המקומית? משהו עם הירוקים? אחרי הבחירות לעירייה זה התאדה ונותרנו עם אגדה אורבנית: איך נהפוך חללים מתים בחיפה לאירוע מתגלגל. הציצו כאן ב-אני מאמין של הקבוצה החיפאית. http://groups.google.com/group/haifart?hl=iw

קודקוד נוסף הוא במגדל השן האוניברסיטאי. רוחות מנשבות שבקרוב ייצא 'אלת המסטיק', כתב עת של שיח מקומי, בעריכת מיטל נסים ולילך וובר, עם תמיכת שנהב של אוניברסיטת חיפה (אולי גם של קרן תרבות מהעירייה? באדיבות יונה יהב). 'חולם' שהוא כתב עת צפוני עצמאי לאמנות ושירה עוד טמון במחשב של סיגל בן יאיר. ולאיזון כל הפעילות על בלימה הזו, אפשר להביט אל האופק של בת גלים, על בניין הקזינו המעוטר כרזות (מעשי ידי הפעילים של הקומונה האקטיביסטית ולהקת-הבת, חיפה כימיקלים).

וחידוד אחרון בפירמידה, שבוואדי סאליב, מרכז לאמנות מודרנית בחורבה שהיתה בית-ספר ערבי. מרכז כובד מבוגר, סדנאי. תערוכות ראויות גם מחו"ל, בתי מלאכה קטנים לאמנים צעירים (שהיו כיתות? חצרות ששיחקו בהן ילדים?). מציגה פה עכשיו תערוכה חזקה של אלה אלטר, גדושה כלבים: 'זהו עצם העניין'. האם הגעתי לזה כאן? לא בטוח, לצערי אני מסיימת בתחושה שאפילו לא גירדתי את השכבה הראשונה.