כיסוי וגילוי בווסת

או: על ווסת וחניכה נשית
מתוך עיון בשני שירים מאת אנה הרמן.

'התבגרות' ו'גולם' www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml פתוחים זה מול זה בספר הביכורים של אנה הרמן 'חד קרן' (2002). שני השירים עוסקים בהתבגרות נשית, ומנפישים בצל כהה נוסף את המיתוס המוכר בתרבות המערבית של 'The Curse' לגבי קבלת הווסת. כלומר, הווסת כמחלה, עיוות או סטייה של הגוף הנשי,הנדחית החוצה מן הסדר החברתי. השיר גולם, הוא תו עז אחד בצלילים החוזרים בספר של שירת קינה על ילדות בודדה וחולה ועל יחסי ניכור בין אם ובת (הספר, שנגע ללבי, מחזיק יותר מזה וראוי לדיון נפרד). על המפגש הבתולי הזה, של נערה עם גופה הנשי המדמם, אני רוצה להתעכב, ולשאול דרך עיון בשירים הללו על אופי החלל או המרחב לתוכו מתבגרות נערות וילדות עם קבלת הווסת. 

שני השירים מספרים שתיקה ובושה: "אחת עשרה שנים כמו סימן מוקדם / למחלה קשה, מתוך כלימת חורי / יצא הדם כמיץ עכור הזב מפרי / מחוץ, ולא סיפרתי שירד לי דם" (מתוך 'התבגרות'). "ירד לי דם ולא יכולתי לספר לאיש. / הדם נספג בתחתונים, נשאר בם והבאיש. / טמנתי את התחתונים המוכתמים בתוך / המגירה וניחוחם החד איים לחתוך / את צווארי כל לילה" (מתוך 'גולם').

שתיקת הווסת עליה מדובר בשיר נדמית אנכרוניסטית לעידן המדיה הגלוי של ימינו. מטאפורת הפצע, הגם שהנביעה שלה מיידית גופנית (דם ופצע כמו כפתור ופרח), מצטיירת רומנטית-דרמטית, עדכנית אולי למודרנה של 'פרחי הרע' של בודלר. אף על-פי-כן, שניהם – השתיקה והפצע, רלוונטיים בעיניי לסימון המרחב הנורמטיבי של ההתבגרות הנשית.

נותני הטון בנרטיבים המרכזיים הרקומים כיום סביב הווסת, המילוליים והנוצקים בגוף, הם שניים: הממסד הרפואי והמערכת הצרכנית. Brumberg, היסטוריונית אמריקנית, הציגה בספרה המעניין, The Body Project (1997) את האופן בו קבלת הווסת והתפתחות השדיים זכו לנרטיבים לשם צריכה באמריקה של תחילת המאה הקודמת. הסיסמה המוכרת של טמפקס, "ללכת עם ולהרגיש בלי", כלומר להסתיר את הווסת, לכסות על נראותה וקיומה מן הכלל ומעצמך, שואבת, בין היתר, בעיניי, עוד מהתבססות החברה הצרכנית של אותה תקופה. אינטרסים כלכליים חברו לנרטיבים רפואיים שקידמו את התפתחות מוצרי הצריכה לנשים כמו חזיות ותחבושות היגייניות חד-פעמיות, והווסת הובנתה כתופעה שמרכזה הוא עיסוק הגייני-סניטרי. וראו, לכולנו זכור המפגש לבנות בלבד עם אחות בית הספר, אי-שם בשלהי כיתה ו', בו ערוכות התחבושות הלבנות בעטיפותיהן המרשרשות. זהו הכיסוי. כיסוי שתופש את מירב המרחב, ולגילוי, כלומר, גילוי הגוף הנשי באדרת אחרת, נותר מעט מאוד.

אחד הדברים שמצביעה עליו Brumberg הוא כי הנרטיבים לשם צריכה הפכו לדומיננטיים בין אימהות ובנותיהן, כך שרכישת מוצרים והנחיה כיצד להשתמש בהם הפכו ללֵב העיסוק בחוויית ההתבגרות הנשית. האם בשיר 'גולם' מרוקנת גם מזה. המפגש בינה לבין בתה הוא נקודת קיצון אכזרית של גילוי הכיסוי של הווסת:  "…אך סוף / הנערות להיתפס; עיניה הבולשות / של אימא לא הניחו לי, הצליפו בי כשוט, / ולא ידעתי אם הדם יורד בגלל מבט / עיניה המצליף בי או מפני שאני בת. / צעדתי בבגד-ים שחור על האספלט / עד שהיא צעקה: "תגידי, מה קרה, קיבלת מכה בירכיים, מה את לא רואה שיש / לך דם בין הרגליים? את צריכה להתבייש". / היא דחפה אותי עד שנפלתי, ושלולית / קטנה של דם נותרה על האספלט כדי להבליט / בפני האנשים שהתאספו, כמה מביש / הפצע שחשפתי כשנפלתי על הכביש".

הפצע הנשי המביש הנחשף בשיר נעוץ במבט המכונן את הפצע, שהרמן בוחרת לשחזר ולהעביר מאם לבת, ולשחזר גם בשיר עצמו, שמגישה לנו הקוראות. היא מסירה את התחבושת ההיגיינית או בודקת מה יש בילתה, ולא מגלה דבר ארוג סביב הדם, למעט נרטיב המחלה והפצע.

לרווחתנו הנשית, בעשרות השנים האחרונות הולך ומתבלט המקום של סוכן מרכזי נוסף במפת הנרטיבים על הווסת.  בנקודת המפגש בין עיסוק בגוף, פמיניזם ורוחניות נוסח העידן החדש (שילוש קדוש שאני מקווה עוד להתייחס אליו) מלבלבת תנועה של חניכה נשית א-פורמלית הרוקמת, מקדמת ויוצקת גופנית נרטיבים חדשים. כמובן, גם אלה ראויים למבט ביקורתי, ועל כך אולי בפעם אחרת, אבל נדמה לי שהללו ייטיבו איתנו לאין ערוך. 
 

אסיים בדבר אופטימי: שיר יפה ומבשר של יונה וולך. ב'אור פרא' היא קראה לו 'ארוס'. בספר 'מופע', המאוחר יותר, היא קראה לו 'מחזור'.

—

הרמן, א. (2002) חד קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
וולך, י. (1983) אור פרא. הוצאת איכות.
וולך, י. (1985). מופע, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Brumberg, J.J. (1997). The Body Project: An Intimate History of American Girls. N.Y.: Random House.