כרמית רוזן כותבת

    אָכַלְנוּ לֶחֶם וְסָלָט, שׁוּם דָּבָר מְשֻׁבָּח מִדַּי, שֹוֹחַחְנוּ עַל טֶמְפְּלֶרִים, כְּלוֹמַר נִסִּיתָּ לְהַחְלִיף נוֹשֵׂא, לָמָּה לְהִטַּפֵּל לָעָבָר שָׁאַלְתָּ, תּוּכְלִי בְּבַקָּשָׁה לְהַעְבִיר אֶת הַסַּכִּין?    

    נוֹדֵד רוּחַ-יוֹנָה כְּרוּת שַׁד, עֵת לַיִל, בַּמִּבְצָר   קוֹרֵא לִי לְהוֹסִיף לָלֶכֶת, אֹזֶן לְהַטוֹת   לִנְקֹם נָקָם. רֶצַח מְתֹעָב מְאֹד   הָיָה כָּאן. הַגּוּף הַמְעֻנֶּה כְּרוּחַ   אַבְשָׁלוֹם הַקַּט בִּכְנַף בִּגְדוֹ   מְדַמֵּם רִחְמוֹ עִגּוּלִים כֵּהִים   צְרִי מִלִּים רַעַל בְּאָזְנַי