שיחות כותבת
בחשיכה אני זוממת את התוכניות הגדולות ביותר.
עוד אזנח את העיר הזו מאחוריי, כל עיר,
ואמצא אוהל בגליל להניח בו את הראש.
עוד ארוץ את המרתון שלי, עוד אתאמן לטריאתלון.
אַשְכִּים בבקרים (לא אתעצל)
אלמד שפות עתיקות
אומר ואתכוון "מעולה" כששואלים "מה נשמע"
אהיה אם, אישה. בת טובה יותר,
אחות טובה יותר, חברה טובה יותר
אשא בגאון את טעויותיי
אוותר על העצב
אצרח את הצרחה שלי. צרחה אדירה
כשהאור עולה אני שוב נכנסת לאוטו, סוגרת את הדלת ומתניעה.
אחות טובה יותר, חברה טובה יותר
אשא בגאון את טעויותיי
אוותר על העצב
אצרח את הצרחה שלי. צרחה אדירה
(אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאָה)
גרוטאה.
וכל זה אומר שאת אופטימית למרות העצלות וכו' וכו'
לפחות את נוהגת 🙂
הרעיונות ממש לרוחי. כמה מוזר שבתי עוזבת עכשו בית נהדר בגליל כדי לגור בתל אביב עם כל החברה!
🙂
אכן אורלי, החשיכה בחוץ מאפשרת לאורות הפנימיים להדלק ולנו הקוראים, הצופים מבחוץ לראות את המחשבות .
יפה הגרוטאה הדו-משמעית
גדול!
מעלה חיוך ומחשבות נוגות בעת ובעונה אחת.
את כל התוכניות אני מבינה אורלי, רק לא את ה'אשכים בבקרים'.
🙂
טריאתלון ???
את כבר האחות הכי טובה!