כתיבה עיוורת

אני יושבת הבוקר בראיון עבודה והמראיינת שמולי מביטה אובדת עצות בקורות החיים המבולבלים שלי. הנה אחת שהיתה מורה ולימדה אנגלית ולָמְדָה מתמטיקה וכימיה ואת נפלאות הטלויזיה והקולנוע, וכתבה וכתבה וכתבה, ועשתה הגהות לספרי מתמטיקה. מה היא רוצה. והיא שואלת, אז מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? ואני עונה, בלי לחשוב, אני רוצה לכתוב. והיא מבולבלת, לכתוב? ואני מסבירה, כן, אני רוצה לכתוב. ללמוד פילוסופיה והסטוריה וספרות וקולנוע ולכתוב. וכשאני יוצאת משם אני חושבת לעצמי, אלוהים, מפגרת, איזו תשובה שטחית, מה חשבת לעצמך. לכתוב? זה מה שאני רוצה? הרי הכתיבה לא נועדה לשם הכתיבה. מה עם לרגש, לבדר, מה עם לשנות, מה עם מסרים חברתיים? לא תודה, אני פשוט רוצה לכתוב. אבל לשם מה? ואני נוסעת באוטובוס דרך ארוכה, דרך חתחתים של ממש, ותוהה מה אני רוצה. 
מה תתן לי הכתיבה, איזה קשרים היא כבר פורמת, שהרי אלו מתהווים מחדש אחרי רגע, איזה מנוחה היא נותנת ששווה להאחז בה, על איזה שאלות היא עונה, למה אני צריכה אותה, למה איני יכולה בלעדיה, כמו אנשים אחרים שאני מכירה, למה אני תולה בה את תקוותיי לשלווה ונחת ואולי , יום אחד, אפילו פרנסה. למה.
ולמה היא שם, דווקא היא, כשאהובים עוזבים, כשאני נכשלת, כשאיני מסוגלת להביט במראה, ואיני רוצה לראות עוד אור יום, והיא מכריחה אותי להקיא הכל החוצה, את כל האיכסה הנוזלית המצטברת, וכמה אני נאבקת בה, שתתן לגדול, להשתנות, ובכל זאת, כששואלים, אני נאמנה לה, רוצה בה, מתחייבת לה, מכריזה שאני שלה. מוכנה לחיות עם המחשבה של לחיות בעוני, למות מרעב, לחיות חיים ללא הכרה אמיתית, בצלם של אחרים, תמיד מנסה ולא מצליחה, ולו רק שאוכל לומר, אני ? אני כותבת. או כתבתי או אכתוב. זה מה שאהיה כשאהיה גדולה. למה?
לפעמים זה נשמע לי כמו טמטום רציני. פיגור ממש. קחי את עצמך בידיים, אני אומרת, לכי תלמדי מקצוע אמיתי, ותכתבי פעם בחודש לאיזו שעה, תכתבי לעצמך או למי שירצה לקרוא, תכתבי משהו קצר וחביב, בשביל הנפש, ואז לכי לעבוד עשר שעות בניהול תיקי לקוחות. עצלנית. 
ולפעמים זה נשמע לי הרואי. סוג של הקרבה. איך אני עומדת איתנה מול ההורים והמקטרגים שרק רוצים להחזיר אותי לנורמות המקובלות, ואילו אני, אני מעזה, אני אמיצה, אין לי שקל, אין לי עבודה, אבל היי, תראו אותי, תראו כמה אמיצה אני.
אני לא אמיצה. אני נאחזת בכתיבה כמו במשענת קנה רצוץ, נשענת ומחכה ליפול ומקווה שלא אפול. ואני חושבת, הלואי שיום אחד היא תבחר בי, הלואי שיום אחד אני אהיה התלמידה האהובה עליה, נערת ההרמון המובחרת, המועדפת, מבין אלף נשים. כמו אבירת ימי הביניים אני להוטה לשרת אותה, לתת לה את כל מה שיש לי, על כל הטמטום,התמימות והפשטנות שלעיתים נדמה לי שכרוכים בכך. ואין בזה אומץ או תבונה של ממש, בעיניי, אלא רק נטיית לב ורצון לשרוד. 
כשאהיה גדולה אני רוצה לשרוד.