בזירה

אני עולה לזירה והקהל מריע. אווווו ררר לללללי אורררר לללל ייי. הם קוראים לי, אחוזי דיבוק, רוצים שאצליח. הם אוהבים אותי . האהבה שלהם דוחקת החוצה את כל הפחד שצומח לי בבטן. אני רוצה להלחם. דרך האור המסמא אני מצליחה לראות גברים ונשים ואפילו ילד אחד שנצמד למכנסיים של אביו אבל עיניו פעורות בשקיקה. באויר יש ריח של דם, ניחוחו של הדם שהולך לגעוש ולהתפרץ לכל עבר ולכסות את כולם. אני נעמדת במרכז הזירה, מישהו טופח על השכם, הכפפות שלי גדולות, כבדות, הזיעה על מצחי מתחילה להצטבר, מגני השיניים מכאיבים, גלי חום וחשמל מתפשטים לי בגוף. הסיבוב הראשון מתחיל.
אנחנו עומדים זה מול זה, הוא מתקרב, אני נסוגה. נזכרת במילים של המאמן, התקפה, התקפה, התקפה. מנסה להלום, מפספסת, שוב מנסה, מצליחה. הוא מתכופף קלות, פגעתי בבטן, סטרייק. הקהל משתולל, שכרון חושים, צרחות מתלהמות, אורללייי, אורללייי, זכרון נקודתי מִגָן חוֹבָה, יָלְדוּת בחולון, אני במרכז המעגל וילדים מצביעים וצוחקים ואני בוכה. בּוּם. נמחק.
הוא מתקרב ומַכֶּה, אני לא מוכנה, כאב חד בצלעות, מתרחקת, נכוויתי, לא יכולה לוותר, מתרוממת באחת, המאמן צועק, צדדית, צדדית, תני בצדדית, אני מהנהנת, אחוזת אמוק, תן לי עוד אחת, אלוהים, רק תן עוד אחת, מסתכלת לו בעיניים, רואה לו את הפחד, את הפאניקה הכבויה, בן זונה, אתה לא תביס אותי, הקהל יוצא מגדרו, רוצים דם, כולם רוצים דם, אנחנו רוקדים אחד מסביב לשני, מי יכה קודם, אני אכה קודם, הולמת, שוב הולמת, הוא מכה באויר, אני מכה בחזה, הוא יורד, מתקפל, כמו גבעול שֶנבל, הקהל על רגליו, היום הראשון בצבא, האוטובוס נכנס למחנה שמונים, איש אבוד עם גיטרה מנגן ליד קרונית, ואני מרגישה שנגמרו לי החיים. נשרף. 
נגמר סיבוב, מושכים אותי אחורה, דוחפים לי מים לפה, מנגבים את המצח, את הזרועות, את החזה, צועקים לי באוזניים, הרבה רעש, תכי בעליונה, תני בתחתונה, תקחי ת'ימנית, חכי לארוכה. אוווררררלייי אורררללייי. הצרחות שורפות לי את האוזניים, אני מאבדת תחושה, המאמן תופס אותי בלחיים, מקמט אותן, תהיי חזקה, אל תתני לו לשבור אותך, תקראי את המפה. אני עושה כן עם הראש, כן, כן, כן, אני חזקה, לא אתן, כן , כן, כן, אני אורלי, כן, כן, כן. הוא משחרר ודוחף אותי בחזרה לזירה. אני קופצת קפיצות קטנות במקום, מתחממת, מזיזה את הכתפיים, את הידיים, הכאב ממני והלאה, אני רואה דם בעיניים, דם. תרועות הקהל נחלשות, זמזומים שקטים באוזן, הוא מתקרב אליי, הוא אדום ורטוב ומזיע, הוא נראה כמו סופגנייה, אני נחושה ולא זוכרת את שמי, מי אני, מה אני, למה אני, באתי להרוג. להרוג . להרוג. בום. מכה. הוא על הרצפה. דואב, מתייסר. בּוֹכָה במכונית כל הדרך הביתה על אחות שלא אראה שנים ארוכות. הַלָך.
הוא מתחיל להתרומם, מנסה לחבוט בשארית כוחותיו, אין בי שום חמלה, אני דוחפת אותו אחורה ואז עוד מהלומה, הוא יורד על ברכיו, בעיניו מבט של תחינה, נדמה לי אפילו דמעה, כואב לו, כל כך כואב לו, יושבת במרפאה לבריאות הנפש, מחכה שהפסיכיאטר יתפנה ואמא לידי, מתביישת, מורידה את הראש וחושבת, איך היא גמרה ככה, איך. עולֶה באש.
הקהל צועק לו, קום, קום על הרגליים, ואני עוד צמאה, צמאה לדם, קום על הרגליים, אמרתי, קום, מה אתה, נקבה, יללות עידוד, הם רוצים אותו, בוא, תעלה, עשר, תשע, שמונה, בשביעית הוא מרים את רגלו, בחמישית הוא נעמד, הקהל יוצא מגדרו, קרב ראוי לשמו, אני רואה את הסוף, עוד רגע, עוד קצת, טעם הנצחון אצלי בפה, הוא מסתובב מסביבי, אני מסביבו, מדמיינת את תחושת הכוח, את תחושת השליטה, הוא מביא לי בָּקצרה, מדוייקת, תכליתית, אני מתרסקת כמו עלה נידף, שדודה על הרצפה, רגע, חושבת, מאיפה זה בא, רגע, תעצרו הכל, איך זה קרה, ואז כאב גדול שוטף את הגוף, מפלח, קורע, מטלטל, אני נאבקת, קולות הקהל עולים ויורדים, מישהו קורא את השם שלי מרחוק, אורלי, מי זאת? אורלי. אני? איפה? קומי, לא רוצה לקום, טוב לי ככה, נעים, כאב משתק, קהות חושים, תהיי חזקה, לא, חלשה, אל תישברי, למה? למה לא להשבר?  להשבר, להשבר, להרפות מהכל, לקפוץ, לאבד, לחתוך, לסגור, תנו עוד, עוד מזה, הרצפה קרה, הרצפה לוהטת, פנים מוּכָּרִים מעבר לחבל, המאמן שלי, נחמד, קשוח, איש משפחה, קחו אותו מפֺּה, ברקע מספרים רצים, אני מדמיינת, מספרים הולכים, מספרים מדברים, עשר, שמונה, שש, מי יבטיח, מי ידאג, מי יקבל, מרימה אצבע, הנה היא זזה, גורפת תשואות, הראש מסתובב, מה יהיה עליי, פרצופים נכמרים במרחק, חמש, ארבע, ואז הילד, הילד ההוא, בוכה ומשאיר כתם רטוב על המכנס של אביו, ועיניו חומלות, עצובות, שפתיו נעות, קומי, קומי, אל תלכי, אל תמותי, קומי, תן למות, לא, לא, לא אתן, קומי, אל תרחמו עליי, לא צריכה, אל תספידו אותי, לא צריכה, שלוש, שתיים, קומי, את צריכה לקום, אני צריכה לישון, קומי ותלחמי, להלחם על מה? קומי, קומי, קומי. אני קמה מתוך שלולית של רוק וזיעה ודם שהתבוססתי בתוכה, בקהל רוח שיגעון, ידיים מתנופפות, פיות נפערים, עיניים יוצאות מחוריהן. שוב אני מולו, הוא מתמרן את הכפפות שלו למול עיניי, רגע משמאל, רגע מימין, מלהטט, משחק, אני מתחמקת, אני הודפת, הוא מנסה וטועה, הוא נחלש ותועה, אני לוקחת צעד קדימה, אני תוקפת. הוא נחבט. אני יוצאת מבניין מתקלף, בחוץ חושך, שבע בערב, איבדתי את אשר אהבתי, ואין לי לאן ללכת, אין דירה, כמה בגדים בתיק, תל אביב-יפו שותקת מתנכרת נאלמת, מקיאה על המדרכה, מול הסלון כָּלות, בוכה ומקיאה. נמחק. 
שוב תוקפת, בלי חרטה, בלי צער, בלי רחמים, בלי תקווה, תוקפת את אשר ממנו יגורתי, מכה, מכה, מכה, שוברת כתף, עצם בריח, מוחצת זרוע, מרסקת לסת, פיו מדמם, שערו נוטף, גופו מדולדל, רפוי, מישהו צועק, תפסיקי, תפסיקי, אני ממשיכה, איני רואה דבר, פנים, אנשים, רוחות רפאים, חלומות בלהות, זכרונות מסמרי שיער, מוחקת, שורפת, פגישות באוניברסיטה, פינות בתל אביב, בתי קפה, סרטים, רגעים קטנים, רגעים גדולים, נסיעות, מילים, תפסיקי, תפסיקי, לא מפסיקה, מילים, הזיות, עוד מילים, שאמרנו, שאמרתָ, שאמרתי, די, מספיק, לא! לא מספיק, מוחקת, מציתה, מעלימה, שיחות של הלילה, מגעים, עוד ועוד מילים, כמה מילים, ספרים, תשחצים, תקליטים, טיולים בשדרה, קו תל אביב -חולון, הולמת, ממוטטת, מחריבה, משחיתה, פניו הרוסות, עיניו מפלבלות, מרוח על הרצפה, אינו בהכרה, הקהל צורח מאֵימָה, אני ממשיכה, הולמת, והולמת, עד שארית כוחותיי, זועמת, מכחידה, אתה ואני, נשרף, אתה, נשרף, אתה, אתה, אתה, נשרף, נשרף, נשרף, אתה נשרף. 
אני מפסיקה, קורסת באפיסת כוחות על הרצפה, הקהל כבר לא מריע, הוא המום, הלום, באויר דומייה כבדה, גופתו מוטלת לידי, חמה, עדיין נושמת, מוכה ומצולקת, רווייה. 
ניצחתי, איש צועק, קבלו את מלכת הזירה, ידי מונפת אל על, עכשיו אני חופשייה. 
עכשיו אני ריקה.