שתמות האהבה

היא חשבה, מי את אהבה, מי את, ועל שום מה את מחריבה לי את החיים שוב ושוב, כבר שנים. מי את חושבת שאת.
והיא חשבה, הניחי לי, עזבי אותי, תני לחיות חיים משעממים , מונוטוניים, רגילים. תני חיים בלי כאב גדול בלי עצב גדול בלי שמחה גדולה בלי תשוקה גדולה. תני חיים בלי להט, חיי שיגרה. תני ללכת לעבודה, לנסוע באוטובוסים, תני לטייל, ולנשום אויר שדרה, בלי שהלב יתכווץ ויפרכס, תני דממה.

והיא חשבה, אני בזה לך, כמה את ריקה. מלאה בסיסמאות וקלישאות, מלאה במילים והבטחות אך מפירה את החוזה שוב ושוב, ואין איש תובע ממך דבר, כי מה את, את מילה, אין תובעים אותך בבתי משפט או בערכאות הגבוהות, אין מפנים אלייך אצבע מאשימה. ולמה שיַפנו, את מילה. אולי הרגשה. אך יותר מכל, את מיתוס של זה הלא קיים, לא עבורי לפחות. עבורי את כלום.

והיא חשבה, אם אי פעם אתקל בך שוב אז ארוץ ישר ורחוק ולא אאמין לך, כי את מתחזה ואני כבר מזהה את קסמייך, את האסטרטגיות המפולפלות שלך, את הסוכנים שגייסת לצורך מלאכתך העגומה. אלו הבאים ואז הולכים, אלו המגיעים לביקור לילי ואז נעלמים, אלו החוזרים לנשותיהם, לבתיהם, למחוזות שאיני מכירה.

ואיני אומרת שאינך מתאימה כלל. יתכן ובעולם מוזר אחר, שונה משלי, את חיה ואת איתנה מתמיד ויש לך תשואה. אך לי, היא חשבה, אינך מתאימה. את נכשלת כל פעם מחדש ואת לא מתנצלת על שטעית, אולי, באיבחון המוקדם שעשית, על שמיד רצת למלאכה. מיד רצית לעשות, לבנות, לקשור, בלי לחשוב אולי שאת לא נחוצה כאן.

אני בסדר בלעדייך, היא חשבה. אבל נמאס לי לאסוף את ההריסות, ללקט את השברים, לחכות שתגיחי שוב עם עוד איזו הבטחה כוזבת, שתגידי, יהיה הפעם בסדר, תאמיני, תאמיני, תאמיני. אז את יודעת מה? לא מאמינה. איך את מרגישה עכשיו, אה? רע לך? כואב לך? קצת מוטרדת? קצת מעקצץ? 
תלכי לעזאזל, אהבה. אני שונאת אותך על הקלילות שלך, על הפזיזות שלך, על זה שאני מתעסקת בך יותר מבכל דבר אחר ומה זה אומר עליי, בטח לא דברים טובים, אבל אני מסלקת אותך ואת הסוכנים שלך, המיסיונרים שלך, שאם אי פעם עוד ינסו למכור לי משהו, אני אחתוך להם את הצמיגים, אני אשרוף להם את הבתים, אני אגרום להם להתחרט שהם אי פעם נחתו על סף דלתי.

 אז בואי נסכים בינינו, קבל עם ועדה (קבל עם ושלושת הקוראים שנכנסים לבלוג הזה), שאליי את לא מתקרבת. לא רוצה לשמוע אותך, לא רוצה לראות אותך, תלכי לחפש את הסיפוק החולני שלך במקומות אחרים , איפה שעוד לא עלו על הדרכים הזדוניות שלך. אני בטוחה שיש לך מספיק קליינטים בחוץ, אנשים מעוניינים, אז אותי תשחררי, תעזבי אותי, לא רוצה יותר.

היא חשבה, אה, ועוד דבר אחרון. שתדעי לך שגם אף פעם לא ממש היית טובה במה שאת עושה. אני יודעת שכולם אומרים לך אחרת, שהכנסת אושר לחייהם, כזה שהם עוד לא ידעו, שהכנסת להם שלווה, שריגשת אותם. וואלה, מגניב.
אז אני מתרגשת מדברים אחרים, אבל תודה לך על ההצעה. אני מתרגשת מספרים, טוב? מסדרות טובות בטלוויזיה. מהאחיינית שלי. ממוזיקה. אני מתרגשת כשאני הורגת ג'וק, אז מה יש לך להגיד על זה? אני מתרגשת מהעציץ שלי. הריגושים שלך לא מזיזים לי, לא מעניינים אותי, את יכולה לדחוף אותם עמוק לתוך המחילות האמוציונליות שלך.

נמאס לי ממך, אהבה. רב הזמן בא לי להקיא לך בפרצוף. הפרצוף המדושן עונג הזה שלך שבטוח שהוא הציל עוד נפש חיה מחיים של אבדון. אז תודה על תקופה מסעירה, תודה על זכרונות שגרמו לי לרצות למות, תודה על ההתעניינות האינסופית בשלומי, תודה ושלום. היה כיף חיים. עכשיו עופי לי מהפרצוף.