שיחות כותבת
ליויתי אותו לאלנבי פינת הס וכמו תמיד, הוא פנה ימינה לתוך הרחוב השקט, לתוך חייו השקטים, ואני נותרתי נטועה במקומי, על המדרכה. מפה הוא ילך בצעדים קלילים לעבר ביתו, כמי שאין לו ולו אף דאגה אחת על הראש. אולי בדרך אפילו יעצור ויקנה לה פרחים. "הקדמתי", הוא יכנס בקול תרועה הביתה, והיא תרוץ לעברו בשמלה הפרחונית המתנופפת שלה ותתן לו לטעום מהרוטב החדש שהכינה.
הם יקלחו את יונילה ביחד, ואז גם יקריאו לו סיפור ביחד, הוא יעשה את הקול של "הבנים", היא את של "הבנות", ויונילה יצחק ויהמהם ויגרגר בהנאה. זה יהיה אחד הרגעים היפים של חייו.
אחר כך הם ישכבו לישון, היא תקרא ספר, והוא יביט באיזו נקודה דמיונית בחלל. היא תגע בברכו ותשאל אם הכל בסדר, הוא יאמר, "בטח שכן", ואז יחזור בו, "האמת שלא, האמת שאני צריך לדבר איתך".
עיניה יפתחו בשאלה, היא תניח את הספר ברישול בצד המיטה, ותסתובב אליו בגופה.
"מה, תספר לי", היא תאמר, ובחדר השני יונילה ישתעל אך שניהם יעמידו פנים שאינם שומעים.
זהו רגע חשוב מדי, חיכינו לו זמן רב מדי, הם יחשבו, כל אחד בדרכו שלו, והדממה תופר על ידי הקַלַחַת של מחשבותיהם, מין זמזום טורדני של מחשבות שמתנגשות זו בזו בלי שליטה.
היא תחשוב כמה היתה רוצה ילד שני, בת או בן, רק שיסכים כבר כי היא עַיְיפָה מלהילחם בסירובים הבלתי אפשריים שלו, ובעיקשות הזו, להשאר משפחה קטנה ואינטימית כי ככה הוא חושב שטוב יותר, בריא יותר, ככה אין מקום לטעויות. היא תחשוב שאולי הילד השני יצליח לתפוס את מקומה של הבחורה המפוקפקת ההיא, הבייביסיטר, שהוא נפגש איתה כבר שנתיים, ושאלוהים יהרוג אותה אם היא מבינה מה הוא מוצא בה ואיזה חלל היא בדיוק אמורה למלא אצלו, הרי אינה כזו יפה או שנונה, והיא עובדת בעבודה כל כך זניחה, ואין לה איזה כשרון ייחודי,איזה יכולת מופלאה לכתוב או לשיר או לשחק. סתם אחת. ועוד היא תחשוב, שהיא אוהבת אותו, באמת אוהבת אותו, והמטפלת שלה יעצה לה ממכבר לא לעשות שינויים קטטוניים בחיים שאינה מוכנה להם, "את צריכה להשאר בתוך הכאב", היא אמרה, "ללמוד לשחות בתוכו, לא לברוח ממנו". והיא פירשה את זה שלהשאר בתוך הכאב משמעו להשאר איתו ולגרום לו לוותר על ההיא, האחרת ההיא, שעדיין לא הצליחה לעמוד על טיבה, אך ברור לה שבקרב בין שתיהן, היא תביס אותה ובנקל.
היא תחשוב שגם אביה בגד באימה אך הבגידה, פנים רבות לה, כך אמר אביה לאימה לאחר שעזב אותה ואז חזר, "לפעמים היא חול טובעני , לפעמים היא יד מלטפת". היא תחשוב שימיה עוד רבים ויש עוד מי שיאהב אותה אך אין לדעת אם היא תאהב ואיך תאהב, ואולי כבר מילאה את מכסת האהבה שלה, ובכלל, כבר אינה מאמינה באהבה, במין רגש חזק וסוחף של שותפות גורל, כי הרי הוא רק עוד מקסם שוא, גובר ודועך, מוצת ונמוג. היא תחשוב שלו הייתה יכולה, היתה שבה אחורה בשנים ומחפשת גבר אחר, לא גבר יפה במיוחד, או אמיד במיוחד, לא אינטלקטואל גדול, או בעל חוש הומור יוצא דופן, אפילו לא מאוד מעניין או מגניב, בסטנדרטים של תקופתה. רק גבר שלא יבגוד בה.
והוא יחשוב שהנה הוא כבר בן ארבעים והוא אינו זוכר מה רצה לעשות, לפני ארבע שנים זכר, לפני שנתיים זכר, ופתאום פרח הדבר מליבו והוא מתהלך בעולמו ותָר אחר הדבר הזה, שאין לו שם או צורה, מחכה שיזעק לו בקול רועם, "זה אני, קח אותי, זה אני".
והוא יחשוב שהדרך צלחה לו, על כל מהמורותיה, כי הצליח לקשור בו ילד ושתי נשים, והאחת בגילו והאחת צעירה יותר, ואין הן יודעות האחת על השנייה, מעולם לא ראו זו את זו, ואין הן יודעות מה מתחולל בליבו, והן עדיין נותנות לו את גופן ואת נפשן וגם הוא כרוך אחריהן. ואם לא זוהי הצלחה, אז מהי, הוא אינו יכול להעלות בליבו מנוחה גדולה מזו, שבָּה ידו בכל ויד כל בו ועולמו מלא והומה ואינו מתעסק בזוטות כמו שקר או אמת, עולמו גבוה מזה.
ואז יפצה פיו ויאמר, "יש מישהי אחרת, זה נמשך כבר כמה זמן, אני עוזב את הבית". ויקום ממרבצו ויארוז את חפציו וישק על לחיה ויצא מהבית ויהפוך לצללית חשוכה שתפסע ברחוב השומם בשעת לילה מאוחרת.
ואולי יאמר- "בואי נלך לטיפול זוגי". ויאחוז בידה והיא תתקשח ואז תתרכך.
ואולי יאמר-"בואי נעשה ילד שני". וינשק אותה ויגע בה והיא תתפתל תחת מגע ידיו וקולותיהם יעירו את יונילה ואושרם יזעזע את שלי.
והלילה יֵרֵד, נצנוצים אחרונים של בתי מגורים וחנויות יאירו בחשיכה, וכמו תמיד אני אדליק סיגריה לפני שאפנה לשוב הביתה ואומר לעצמי, "זו הסיגריה האחרונה, ואם לא יבוא עד שתיגמר- אני אלך", ואעשן אותה לאט ואביט לעבר רחוב הס הדומם ואמתין לו, כמו תמיד, לדעת אם אמר.
מרתק ומפתיע בסופו, כתוב מצוין בעיני,
תודה על שאת קוראת כל כך אדוקה של הבלוג שלי:)
נהדר!
תמשיכי…