שיחות כותבת
אשמורת שנייה. השֵדָה שֶבִּי יוצאת מְרִבְצָה ואני מוציאה אותה החוצה, לעיר הגדולה. שתינו יחד מחפשות משהו שאיננו יודעות לקרוא בשמו. השדה שבי דוחקת בי ללכת מהר יותר, להגדיל את צעדיי, ופתאום זו כבר היא שמובילה אותי בתוך הסמטאות החשוכות. הרחובות שקטים אך יודעי דָבָר והשדה שבי מפרה את הדממה ביללות פתאומיות. היא נוהמת לשמיים, יש לה גוף קטן אך פה גדול, והעולם מגיב אליה. עלים נושרים, נמלים ממהרות לתוך מחילותיהן, במרחק – בכי של תינוק מפסיק ונגינה של כינור מתחילה. השדה שבי אוספת שערה וחוזרת ללכת, הפעם לידי. טיפות של מאמץ נושרות ממצחה, היא לא מוחה אותן אלא נותנת להן לנזול בשקט, לעקצץ את עורה, וליצור נחילים דקים של מים על המדרכה.
איני סומכת עליה. היא בת גילי, הגיעה מאותו פרבר, למדה בבתי הספר המקומיים, רכשה את אותה השכלה. שירתנו באותו מקום בצבא, רק שהיא סבלה הרבה יותר, וכשהשתחררנו חשבתי שסופסוף יהיה לה טוב ואולי גם לי.
אבל היא רצתה לנסוע להודו ואני רציתי להתחיל ללמוד, ופתאום לראשונה, נפרמה אחדותנו, תֶפֶר אחר תֶפֶר, והיא כעסה, איך אני מוותרת עליה בכזו קלות, נותנת לה לרדוף אחרי גורלה מבלי לרצות שתחלוק אותו איתי. היא מחתה, כל השנים שעברנו יחד, לא הייתה להם שום משמעות בעינייך?
ואז ארזה את מיטלטליה ונסעה. חשבתי שיהיה לי שָקֵט יותר בלעדיה, חשבתי שהלב יהפוך לקל יותר, והנחיריים יפָּתחו וסופסוף ארגיש שאני יודעת מה אני עושה, שאני שלמה עם המקום שאליו אני הולכת, וכל החלטה קטנה כגדולה תיראה פשוטה. חשבתי שללא הנוכחות המעצבנת הזו שלה- היא שתמיד סחבה אותי לכל המסיבות הלא נכונות, ולכל הכימיקלים הלא נכונים ולזרועותיהם של הגברים המאוד לא נכונים- אני לעולם לא אביט לאחור.
לא ידעתי לאן נסעה. לפעמים חשבתי עליה, התפללתי שטוב לה, שהיא מצאה חברים, שהיא מאושרת באמת ובתמים כמו שלא ידעה להיות. קיויתי שאולי סופסוף היא תלמד איזה מקצוע, לפעמים היא דיברה על להיות סטייליסטית או מעצבת פנים. קיויתי שהיא מצליחה להרויח כסף בכוחות עצמה כי עצמאות מעולם לא היתה הצד החזק שלה, ולא רציתי שהיא תצטרך לשנורר כסף מגברים בכל מיני דרכים נלוזות. היא כבר היתה שם, עשתה וניסתה, רציתי שתפתח דף חדש בשביל עצמה.
לי עצמי היו לילות נטולי חלומות וימים מלאי שלווה. השלווה הקיפה אותי מכל כיוון, לבנה עד אפרורית, כמו עשן של סיגריות, שהיתמר לי מתוך הטבור, מתוך החורים של העיניים, מתוך הנרתיק. מרוב שלווה כבר לא ראיתי דבר. בבקרים למדתי באוניברסיטה מבלי לראות את המרצה או את הסטודנטים שיושבים מסביבי מרוב השלווה המחורבנת הזו שכיסתה לי את העיניים. בכביש הייתי כל כך שלווה עד שפעם אחת כמעט נכנסתי בנהג אופנוע ואז כבר הפסקתי לנהוג.
את הדרך הביתה לקח לי זמן למצוא, כל פעם מחדש.
את הדרך הביתה לקח לי זמן למצוא, כל פעם מחדש.
הרחובות נראו אותו דבר, ממריאים לאט, השתעשעתי עם עצמי, אבל לא מזוהים. עצים ששיכפלו את עצמם, בניינים מועתקים ואנשים ללא פנים.
אחרי שמונה חודשים קבלתי גלויה מהשדה שבי. היא לא כתבה דבר אבל על הגלויה היו כתובת וצילום של אור ניאון חזק שאי אפשר להסתכל לתוכו. כשניסיתי להסתכל לתוך האור הסתנוורתי, העיניים שלי התחילו לדמוע, ולא הצלחתי לראות דבר חוץ מנקודות שחורות שריצדו לי בצעדי הוֹרָה קטנים מול האישונים.
היא היתה מתוחכמת, השדה שבי. לימדה אותי את כל הטריקים הקטנים. אני לימדתי אותה על אמנות ועל תרבות והיא לימדה אותי איך לשתות ואיך להזדיין. בגיל 17 אני הכרתי לה את בוטיצ'לי והיא הכירה לי את הג'וינט. פתאום התגעגעתי אליה.
היא עלתה לי בראש, כמו בפעם האחרונה שראיתי אותה, שיער חלק וצבוע דבש (היא צבעה אותו אחרי שאני צבעתי את שלי), חולצה שהיא גנבה לי מהארון, מכנסיים הדוקים, וחיוך בלי שיניים. שתינו שנאנו שיניים בתמונות.
נכנסתי לאוטו באשמורת שנייה ונסעתי להחזיר אותה. עדיין לא ראיתי את העולם כל כך טוב, הכל הרגיש קהה חושים, המגע של ההגה, הריפוד של המושב, הנוף.
הנסיעה היתה ארוכה ואיתה הבוקר עלה. ככל שאור הבוקר חדר לאוטו, כך גם שביבים אחרונים של שלווה התאדו לי מהחיים ותערובת של פחד, חרדה, קנאה, שנאה, הערצה, חיים, התפשטה לי בכל הגוף.
מצאתי אותה במוטלית קטנה לצד הדרך, יושבת רגל על רגל, מעשנת סיגריה וקוראת את לוליטה. מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה היא גידלה שערות בבית השחי, התחילה לראות קולנוע גרמני ושתתה תה פעם ביום.
כשהיא ראתה אותי היא סגרה את הספר, חלפה על פניי ונכנסה לאוטו. היא חיכתה לי.
אשמורת שנייה. השֵדָה שֶבִּי יוצאת מְרִבְצָה ואני מוציאה אותה החוצה, לעיר הגדולה.
אנחנו מטיילות יד ביד. היד שלי חמה ודביקה, היד שלה נוקשה. כשנחזור הביתה, עוד כמה שעות מעכשיו, אחרי דברים שלא אזכור שעשיתי, שלא ארצה לזכור שעשיתי, יעלה כבר הבוקר,
והיא תלך לישון. ואצלי יהיה בוקר חדש.
והיא תלך לישון. ואצלי יהיה בוקר חדש.
יפה המשחק בכתיבה בין ההכרה לבין נפש הדברים ( השדה ). הרמיזה של השלווה הנקשרת להיעדר התאוות של החיים, המגע בהם. היחס בין האיני להיני.
זמרת שכנראה לא יכולתי שלא לאהוב אותה מאוד ( אום כלת'ום ), שרה בשירה ' סוד הימים ' : אם אברח מליבי, אז לאן אלך… ".
והפוסט הוליך אותי למנגינה.
תמשיכי לעשות אהבה עם המחשבות ותמטירי חיים. ברוכה הבאה מאוד.
ברוכה הבאה, אורלי.
נראה לי שבסיפור שלך כל אחת היא השדה של השנייה, אבל אם הן כבר מדברות, זו אולי התחלה של ידידות. בעצם עם קצת הסכמה הן יכולות הכל… 🙂
יפה אורלי, ברוכה הבאה. היטבת לתאר את הכפילה שיש בכל אחד מאיתנו, בין אם רואים או לא, מודים או לא, מוציאים אותה לאור או לא
אדם וצילו או אגו ואלטר אגו. בכל אשה יש לילית המבקשת לפרוץ החוצה. יפה הסיפור
ממריאים לאט את והשדה
הא ?
יופי לכן !