שיחות כותבת
אני פוחדת שאני ריקה.
אני פוחדת שאני עקרה.
שהכימיקלים שאני צוברת
בגוף קטן, מעוט החלטות
מתאגדים כבר לוועד הסתדרות ארגון מקצועי
תובעים זכויות טריטוריה ריבונות חלקית
והנפש – כדרכה – שתקנית.
שאמא ואבא ימותו לפני שאספיק לשאול אותם
על דברים ברומו של
עולם.
על ענייני דיומא.
דבר מה
שתמיד אלקה בבורות ובאי-הבנה של התמונה המלאה
של המצב המדיני הפוליטי המורכב המסועף הפתלתל החמקמק
(כפי שהם מכנים אותו)
המזופת (כפי שאבא שלי מכנה אותו)
וחסר התקנה
שיום אחד הטלוויזיה תקום עליי
ותחטט לי בגרון ותוציא משם את כל מה שהיא נתנה
לי ובלעתי בשמחה
וכשהיא אומרת,
אולי זה המזל שלך
(ודוחפת לי ליד מספר טלפון של הבן של השכנה.
ועיניה נוצצות, שערותיה סומרות
ואני יכולה להישבע שליבה פתאום התאחה)
אז אני הכי פוחדת.
זה טוב זה.