גומחה

באין ברירה, באין יכולתי לביית את המילים כך שיגידו את אשר אני רוצה, אני נכנעת להן

נכנעת למילה "מפחדת" שאין בה ולו מילימטר מהתזזית בנפש ששוטפת אותי בלילות

בהיעדר מילים יותר טובות, או תחושות

נכנעת למילה "כמיהה" שהיא כה רכה, עקרה ואינה מצליחה לגרד את קרסוליה של התחושה הגדולה

שאני זוכרת מפעם, כשהתמסרתי לך

נכנעת למילה "געגוע", שהיא זמנית, ארעית, נגמרת במהרה, עוד טרם שקעתי עוד טרם התרוממתי עוד טרם ייחלתי שתחלוף הסערה כי עוד טרם ידעתי שהייתה פה סערה

נכנעת למילה "סרטן" שהיא פשוט כה עלובה.
וגם "גרידה" וגם "פרידה"

נכנעת נכנעת נכנעת, גם למילה "נכנעת"

ורק המילה "לא" (כשאתה לוחץ את ידי ואומר לי שהיה נחמד אבל לא) מיטיבה כל כך לתאר בדרכה את הסימן הפנימי בנפש, את הגומחה.

שיחות כותבת