שיחות כותבת
חלק א'
הגוף מהדהד את קולות הבחוץ. משאית זבל שבולמת, מעמיסה, פורקת. אס.אם.אס שמישהי מקבלת בתחנה. אוטובוס מגיע, נוהם, הולך. חתולות מתכתשות מחוץ לדלת. צליל של שיחה נכנסת. כתבה נכנסת. שכן עושה הרבה רעש כשהוא מנסה להפסיק את הרעש. נדמה לי שהיו לי פעם מחשבות טובות אך איני מצליחה לשמוע אותן. רעשים הם מבעירי כאבים.
חלק ב'
מישהו צועק מרחוק "בואו לנגב, הולכים ליישב את הנגב" ואני באה. חוצה את השדרות בקפיצות רחבות, השיער נושר ממני עם כל צעד, פעם הייתי פה עם מישהו, פעם ישבנו על ספסל, חיכינו למשהו, התפעלנו מהנופים הדוממים. אני רצה. זנבות של עלים מסתדרים מאחריי, מפנים לי את הדרך, פרצופים נכספים מביטים מחלונות הבתים, רוצים לבוא, לא יכולים לבוא. אני שומעת שאון זר, מישהו עושה סדר בעולם אחר, אני משילה קליפות עור סדוקות שניסיתי פעם לקלף ולא הצלחתי. אני מגיעה קירחת.
חלק ג'
מגיע מכתב. מילים מורכבות, מתפתלות, מחליקות לי בין האצבעות. אני משליכה את המכתב בין עשרות כמותו שכבר הגיעו. בלילה אני משתכשכת בתוך בליל של ניירות חלקים ושקופים, הכוכבים מחוררים לי את השמיכה, מישהו מתיישב לידי ולוחץ לי את היד. הוא מביט בי, הוא מביט דרכי, במקום אחר היינו חולפים זה על פני זו ברחוב.
חלק ד'
יש תאונה. צריך לחזור. מים ניתזים לכל עבר, אנשים חיוורים רצים ממקום למקום, שיירה של משאיות מגיעה לאסוף. ילדים ונשים קודם, אחר כך זקנים, מישהו מושך אותי ללכת, מישהו דוחק בי להשתתק, אני מתעלפת בזרועותיו של מי שגורלו נחרץ עליו להישאר במקום הזה, והוא שולח אותי הלאה. רגליי נחבטות במתכת, בדופן, מימייה נדחפת לפי, אני הוזה נופים דוממים, כמו אלו שהלכתי מהם, והם גומעים אותי פנימה, שותים בי את הכל, כולם מסביבי מוכי שמש וכפור.
חלק ה'
אני מתעוררת באחת מהשדרות הרחבות, איני מזהה אותה. מוטלת ליד הספסל. איש הניקיון של הבוקר גורף אותי יחד עם העלים, מעלה אותי על הקלשון, מרוקן אותי לתוך פח הזבל. אני משתרכת בדרכים של חול ואבק, שיער וצמר, גושי אשפה חוסמים לי את הנחיריים, שוב מורמת, נגררת, נמשכת, נתלשת. אני מזהה פרצופים מוכרים, מוקפי סורגים, לכודים בתהליכי חילוף חומרים, משאית הזבל מגיעה והולכת, אוספת אנשים, מורידה אחרים. מישהו צועק מרחוק, "בואו לגליל, מיישבים את הגליל", אני לוחשת, אני באה, אני באה, ומושלכת.
אורלי, אני קורא את זה ומרגיש את הכפיות דופקות לי על הראש ומתגלגל לתוך האנדרלמוסיה שאני לא מבין. המשפטים הקצרים, האור, העצב, הכול ממוקד ומאיר בהבהוהים תוהו ובוהו בתנועה, שנפסק רק כשהכול פוסק.
היי אורלי
אוהבת את הכתיבה שלך,היומן שלך הוא כמו חלום…
גם השיר על האיכס מרענן… ביכולת שלך לחדור לתוך התנוחה של ההעלמות.
לא הספקתי להפגש איתך בערב זוטא.
מאוד נהנתי מימך.
להתראות טובה