מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
לא אתמה
לֹא אֶתְמַה אִם הַיָּם יִבַּקַּע לְפָנַי
תְּהוֹמוֹת הֵם לֶחֶם חֻקִי
רַגְלַי בְּצֵקוֹת
וְלַחְמִי נִקּוּדִים
לְמַרְאֶה הַיָּם הַנִּבְקַע
בְּשָׂרִי חִדּוּדִים
כָּל הַיָּמִים
כָּל הַיַּמִּים
אֲנִי בַחֳרָבָה.
הדובר/ת מעלה תמונה קיומית קשה מאוד.
המילים המקראיות מגבירות את הרושם.
והסיום –
"כל הימים, כל הימּים / / אני בחרבה."
תודה, רות.
רות שלום וברכה!
מסכימה עם רבקה שהתמונה הנראית לכאורה בשיר היא "תמונה קיומית קשה", אך אם אני מחברת את רמזי השפה המקראית ודימויי הים הנבקע ביציאת מצרים, ובני ישראל ההולכים בַּחֳרָבָה – הרי הדְרַש כאן הוא יציאה לחירות, לא טביעה בתהומות.
והסוד הוא שלהיות במדבר זה להתחיל מחדש, הַמִּדְבָּר מְדַבֵּר, ועל כן הדוברת יודעת ש"תְּהוֹמוֹת הֵם לֶחֶם חֻקִי" כי "כָּל הַיָּמִים/ כָּל הַיַּמִּים" – תֶהֱמִי אֶל חֵירוּתֵךְ.
רות, משפט כל כך חזק: תהומות הם לחם חוקי…
ים של קושי- בחרבה הזו…
תודה לכולכן על הדברים שכתבתן. הגיוון בפרשנות מחיה את נפשי. אולי צ"ל מרוה…
בוקר טוב, רות
רות את כבר קצת מכירה אותי שאשרי שזכיתי שאני לא חייבת לנתח כל שיר על פי נושאו אלא יכולה להרשות לעצמי להסתפק בביטוי נגיעתו בי ולו או קודם כול באופן חושי – אני בחורבה ובשרי חידודים והכי לטובה הודות לתהומות שירך זה.
ענת, ענת.
רות