מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
כל הלילה
כָּל הַלַּיְלָה הִתְפַּתַּלְתִּי עַל מִשְכָּבִי
כְּבִשְׁאַר הַלֵּילוֹת
לִפְנוֹת בֹּקֶר נִכְתָּב הַשִּיר.
מִי יִקְרָא בּוֹ.
מִי יְשַׁלֵּם שְׂכָרִי בַּמִּשְׂרָד.
הַמְּקָרֵר רֵיק
בְּבִטְנִי רוֹחֲשׁוֹת רוּחוֹת.
מִשְׁפַּחְתִּי נָפוֹצָה כָּל עוֹד רוּחָהּ בָּהּ.
חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר.
בְּלִי הֶרֶף אֲנִי מַזְכִּירָה לְעַצְמִי
עוֹד נִתּוּחַ וְהַכֹּל יִשְׁתַּפֵּר.
זֶה עוֹלָם חִילוֹנִי
הָאֵל עָבַר מִמֶּנּוּ בְּעֶבְרָה נִכֶּרֶת
מוֹתִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
וְהַיּוֹם כֻּלּוֹ פָּרוּשׂ לְפָנַי
וְהָאוֹר.
מקסים. זה עולם, השיר הזה והבוקר שאחריו.
ושבת. שבת שלום.
תודה אביטל,
שבת שלום.
שיר חזק, רות. אני חושב שהשורה האחרונה עובדת נהדר בהקשר של השיר כולו.
יפה בחירתך להיוותר מאחור עם "וְהַיּוֹם כֻּלּוֹ פָּרוּשׂ לְפָנַי
וְהָאוֹר."
שבת שלום ומבורך!
הי רוחה,
אני מטרטרת אותך. פשוט, כך יצא.
תודה ושבת שלום.
רות
שמחה ששבת, אייל.
תודה על תגובתך.
רות
יפהפה. עברתי עם השיר כברת דרך… והטוויסט בסוף.
תודה נעמה. שבת שלום.
רות.
השורות האחרות נראות "כאילו " הן אופטימיות. הרי "אור" נתפס אצלנו כגאולה, אבל לא כאן. האור יחשוף את הכאב בעוצמות גדולות יותר.
רות שלום,
יפה מאוד. אני רואה אופטימיות גם ביום הפרוש לפנייך וגם באור.
תודה ושבוע טוב — צדוק
מוזר איך האור בסיום השיר, יוצר אצלי כאב. כמו במיגרנה שרוצים רק חושך…
רות, שיר יפה. מצאתי הקבלה בין ההתפתלות לפני לידת השיר לבין הניתוח. והאור הוא, בעיניי, חוט שמחבר את הכל ועוטף את הלפני וגם את האחרי…
תודה לכולכם.
שבוע טוב,
רות