מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
עם מי אדבר?
לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים
הַנֶּהְדָפִים אֲלֵיהֶם וּמֵהֵם
כְּכָדוּר גּוּמִי –
הַקִּירוֹת נִרְדָּמִים.
שׁוּב אֵין זֶה מִשְׂחַק יְלָדִים
מִבְחַן כֹּשֶׁר –
שִׁחְרוּר מְעוֹרֵר הֲנָאָה –
אַף לֹא עֲבוּרָם
תְּקוּעִים כְּכָל שֶׁיִּהְיוּ.
19.6.12
מוכרת האמירהף "לדבר אל הקירות". כלומר לדבר אל מישהו שלא מבין מה שמדברים אליו.
ביטוי זה מבטא בדרך כלל טרוניה וביקורת כלפי "הקירות". בשיר הזה המשוררת כואבת את התעלמות "הקירות" מנסיונות שלה ליצור עמן תיקשורת.
יפה מאוד זווית הראיה של הקיר מקורי מאוד, ואני מכירה סרט יפהפה בנושא שבו הגבורה מדברת אל הקיר: שירלי וולנטין ובסוף הצליח לה.
גם כשהקיר תקוע,זו מהותו ואין לו ברירה אלא לשמוע ואולי להקשיב,לפעמים הוא נרדם על משמרתו ולפעמים אבן תזעק מקיר. שורות שמהפכות את הבטן.
עפרה
תודה לכם גיורא, חנה ועפרה על תגובותיכם המעניינות.
רות
רות, שיר יפה. מעניינת הנקודה שהכל נהדף ואין הקירות סופגים דבר. והרי נהוג לומר ש״לו היו הקירות יכולים לספר…״ ואילו אצלך לא נשמר אצלם דבר.
נורית
תודה נורית, פעם היה משוב, הדף מן הקיר. עתה -דממה.
ערב טוב, רות
רות שלום!
עצם השאלה – עם מי אדבר? היא גם התשובה.
היכולת לרצות, לשאול, לכעוס, להעצב ולהתאכזב היא הכוח המניע את עולם הרגש והתודעה, לברוא מחדש, לשנות ולהשתנות.
אם את שואלת סימן שיש לך תקווה – וזו כבר דרך גדולה ועשירה, במיוחד בשירה.
וזה מזכיר לי כמה שורות – שיר שלי:
שאלה
מָה כְּדַאי יוֹתֵר;/ לְצַפּוֹת וּלְהִתְאַּכְזֵב/ אוֹ לֹא לְצַפּוֹת וְלֹא לְהִתְאַּכְזֵב?
גם כאן אני מקישה עכשיו שעצם השאלה היא מרכז הכובד של הרצון והרגש והמילים תומכות ומנחמות בדרכן. שבת שלום!
רוחה
שלום רות
אני מפרש את השיר כך;
המשוררת מקוננת על כך שהיום לא כמו בעבר
שיחותיה איתם וזה יכול להיות עם בני משפחה
או עם סביבתה או עם המקום בו היא נמצאת
כבר אינן מה שהיו
כמו כדור גומי
המילים פוגעות וחוזרות מיד אין חיבור והפריה הדדית בשיחה
זו תופעה שמתארת את הפערים בין הדורות
לרוחה ודוד היקרים, תודה על פירושיכם לשיר ועל התובנות. מן הסתם גם היום היה הקיר מחזיר לי את הכדור שלו היה לי כוח הייתי מטיחה בו. אבל תחושת העבר השתנתה.
שבת שלום לכם,
רות
רות היקרה, למן הפעם הראשונה שקראתי את שירך לא יכולתי שלא לחשוב א. על הכותל המערבי. ב. על הקיר כאנלוגיה לבני אדם. במיוחד חיזקה את תחושתי לגבי ה-ב. המשפט המסיים – תקועים ככל שיהיו. והריני מרשה לעצמה להשלים את הדיאלוג עם שירך הטעון-טוען במילים של כותב שיר אחר: יוסי גמזו. וזהו הפזמון החוזר בשירו הכה ידוע – הכותל:
הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
תודה ענת יקרה על המשוב המעניין.
הקיר בשיר הוא קיר הבניין מכיוון החצר שעמו שיחקתי שעות בכדורי גומי. איני זוכרת איזה תסכול, אבל עתה הכל שונה.
שבוע טוב
רות
רות, אני שמח על תאריך כתיבת השיר. זה אומר שבמובן מסויים הקיר איננו קיר אמיתי.
שבוע טוב
עקיבא יקר, תגובתך מעניינת. תודה
רות