מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
דחף
סְפָרִים נֶעֱרָמִים כָּל הָעֵת
בֵּינוֹתָם נְיָר עִם תִּזְכֹּרֶת –
לְאַרְגֵּן, לְפָנוֹת –
וְאֵין בִּי רוּחַ
רַק לְדַפְדֵּף, לִרְשֹׁם מִלָּה
לְהִזָּכֵר בְּשׁוּרָה
וּבְדַחַף נוֹאָשׁ לְהַחְלִיט
לְחַלֵּק, לַתֵּת –
וְשׁוּב
לְהַנִּיחַ עַל שֻׁלְחָן
שֶׁהָפַךְ אָרוֹן סְפָרִים מְמַגְנֵט
1.11.12
במעט מילים את ממצה ומבטאת את התחושה של"אין בי רוח". כל כך מוכרת לי התמונה שהשולחן הופך לארון ספרים.אני כל כך יכולה להזדהות עם השיר הזה .תודה
עפרה
רות, אהבתי את ההתלבטות והלך הרוח שבין לשמור ולאגור לבין לתת ולחלק, כשהדפים הם אלה המזכירים, אך גם נערמים…
נורית
רות, אני שמח שזה שיר חדש ויפה. הבית האחרון הוא גם מקורי.
שלום רות!
השיר שלך מעורר בי דחף להסביר לעצמי למה ואיך הוא מוצא חן בעיניי.
דחף הוא רגש שיש לו ביטוי פיסי ורוחני כאחד. הנואשות שבדחף , הוא עניין יחסי בינך לבינך, עובדה: אין בך רוח "להחליט לחלק ולתת".
הכוח הממגנט הוא שלך. יש בך כוח ורוח להתגבר על סימני הזמן המאיץ – "נְיָר עִם תִּזְכֹּרֶת" ולהניח לחופש הפנימי שבך לבחור.
לתחושתי- שיר קליל בקצבו, כן יפה ומדויק בביטוי מצב הרוח. תודה.
רוחה
"מה לעשות עם הספרים" לתת או לשמור. מטפורה למאבק בין הרצון למסור את רוח החיים, ולוותר. או למרות הכל להשאיר את השולחן (אפשר לראות בו מטפורה לגוף האדם)ואת הספרים(רוחו של האדם)
בוקר טוב לכולכם, תודה על התגובות הנהדרות והמזדהות. אחת אחת בניסוחה.
הבוקר,
לאחר קריאת התגובות זכרתי כי השיר הוא הד קלוש אירוני ועצוב לשירו של ביאליק "באתי אליך ארון וכו'" – הנפרד מפן אחד בחיים ועובר הלאה… ועתה, אני מתכחשת לדחף ומבינה כי הספרים הם מהויות וחיים שקשה לי להיפרד מהם, על אף הצורך הממשי [בשיר לפנות את השולחן, לעשות סדר בכל מה שצברתי בבית].
טוב, זו תגובתי שלי.
בוקר טוב לכולכם
רות
שיר שכל כך מדייק את ההרגשה הזאת של קוצר הסבלנות לספרים ,הם נערמים על המדף ועל השולחן ואין סבלנות לקרוא ,זה מה שאני מרגישה לאחרונה ,אולי כי אני צמאה למזון אחר, ובאמת יש דחף לחלק ולפזר את כל מה שאין בנו רוח לקרוא. שיר יפה הלוכד במדוייק את הדחף קצר הרוח הזה. מזדהה
חנה יקרה,
חשפת כאן קריאה אחרת של הדחף -קוצר הרוח מפני הריבוי ואיבוד מסוים של העניין בחיפוש אחר משהו ראוי יותר.
תודה ובוקר טוב
רות