מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
שפה, כלומר מקום
נְכָדַי מַכִּירִים מְקוֹמוֹת אַחֵרִים
שְׂפָתִי מִתְיַשֶּׁנֶת
כְּתִיבָתָהּ –מְיֻתֶּרֶת.
אֲנִי מַרְגִיעָה אוֹתָהּ לְבַל תִֵּעַלֵּב
לְבַל תִּתְלָהֵב
אוֹ תִפְרֹץ
וְהִיא – הַר גַּעַשׁ בְּקִרְבִּי
לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ
וְהַרְבֵּה לַבָּה
וְאַחַר-
אֵפֶר.
6.6.12
רות, האסוציאציה שלי היתה הפתגם "מן השפה ולחוץ". לא במשמעות הרגילה אלא בראיית השפה גם כן כמקום…
ואל תשכחי שתמיד (גם הצעירים) מתגעגעים למקומות הישנים והטובים…
נורית
רות שלום!
כותבת כמוך היודעת ש"שפה, כלומר מקום", (כלומר בית, מקום לחיות בו), כשאת אומרת; "נְכָדַי מַכִּירִים מְקוֹמוֹת אַחֵרִים / שְׂפָתִי מִתְיַשֶּׁנֶת / כְּתִיבָתָהּ –מְיֻתֶּרֶת." את כמו כורתת את הענף שעליו את יושבת. זה הדימוי בעיניי מבחינת התחושה הארס-פואטית שהשיר שלך מעורר.
אך לכתיבה שלך יש כוח משלה; את מעידה עליה ש"הִיא – הַר גַּעַשׁ בְּקִרְבִּי / לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ / וְהַרְבֵּה לַבָּה / וְאַחַר- / אֵפֶר." הדרך שלך להגיע לתיאור החומר הכבוי המזוהה עם המוות, נותנת לו גם את היכולת להתעורר ולהשיב את להבות האש והלבה.
אני לא יודעת להסביר רציונלית למה אני מרגישה כך. השיר שלך מזכיר לי קטע משיר שלי בשם "עבודת בית":
…
מְבַקֶּשֶׁת אוֹת וְסִימָן שֶׁמִּישֶׁהוּ
יוֹדֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה
אֶת הַיּוֹם-יוֹם הַמִּתְנַחֵל לִי בַּיָּדַיִם
וְאֶת הַתְּהִיָּה הַמֵּעִיקָה כְּמוֹ
גּוּשׁ אָפֹר בְּחָזִי,
שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם דִּבּוּר מִלְּבַד
קְרִיאַת כִּוּוּן אֶל הַלִּבָּה
הַמְּפַרְפֶּרֶת לְאִטָּהּ.
וְעִם צִחְצוּחַ כְּלֵי הַנִּקָּיוֹן
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְקוֹלָהּ
כְּמוֹ הָיְתָה תְּפִלָּה, צִיּוּץ
וּכְנָף צִפּוֹר נַעֲלָמָה.
בברכה, רוחה
תודה לך רוחה על תגובתך ועל השיר היפה שצירפת.
רות
שלום נורית,
תודה על דברייך היפים.
רות
מה שאני מאוד אוהבת בשיר זה שכל בית לכאורה עומד לעצמו מבחינת נושאו והאינטונאציה שלו. הבית הראשון אישי-משפחתי פסימי וכנוע. הבית השני אירוני-הומוריסטי המאניש את השפה. הבית השלישי חזק ביותר.
ענת, עשית ניתוח מעניין של הדברים.
רות
וריאנט נהדר על דברי ירמיהו: כאש בוערת בעצמותי
אני לא יודע אם במקרה או במכוון
אבל יפה "לבל תתלהב"- גם מהשדה הסמנטי של אש להבה
יפה שירך מאוד אכן השפה היא מקום אבל חושבת שיש בה הרבה מקום גם למילים נושנות הרי לכל מראה נושן יש רגע של הולדת
הוא על זמני
רות יקרה. הזדהיתי עם השיר הזה, ולמה שתיהפך ה"שפה כלומר מקום לאפר"?. אנרגיה שירית עצומה כמו שלך, המחלחלת אל תוך הרי געש פנימיים של הקוראים החווים אותה, ואל תרגומייך המונומנטליים- המחלחלים לשפה העברית, לעולם לא נעלמת. חיבוק הרבה טוב והרבה אהבה. חיה אסתר
אינני יודעת איך להתמודד עם דבריך הנפלאים, חיה אסתר. ברוכה תהיי.
רות
שלום חנה,
נכון השירים ישארו אבל גם בהווה הם סרח עודף בעיני דור העוסק במכשירים וחי על פיהם.
תודה על כל פנים
רות
הי גיורא,
תחושת הדחיפות דחפה [דוחפת] וז הזכרת את האש של ירמיהו. כל כך אהבתי.
רות
שיר שמדבר אותי ואת אומנותי.
אכן שפתנו אולי כבר מיושנת לצעירים וחבל כי היא עשירה יותר.
שמחה על ההזדהות המיידית, מירי.
תודה
רות
סליחה, אין לי מושג איך השתבשו התגובות. כל היום לא יכולתי לענות ועכשיו ערבוביה.
כל טוב לכולכם
רות
רות יקרה,אף אני רואה בשפה מקום ורוצה להאמין שמקום זה הוא תמיד נשאר מקום ללא שם התואר "ישן"או "ארכאי".אני חשה את הלבה שלך ואת לשונות האש
עפרה
עפרה, נכונים הדברים ונראה שאנשים רגישים חשים כך, זה בהכרה ומתעלמים…
רות