מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
קור
כִּרְסִיסֵי זְכוּכִית נִקְרָש הַדָּם
פּוֹצֵעַ גּוּף
מִתְגּוֹלֵל מְכֻוָּץ
הָעוֹר שֶׁהִכְחִיל
– נֶאֱטָם לַרְעָשִׁים.
בַּעֲרָפֶל הַלַּח הַמִּתְעַבֶּה
מִישֶׁהוּ עוֹקֵף
זָהִיר אַךְ נִמְרָץ,
בְּכִיסוֹ –
מַפְתְּחוֹת יְבֵשִׁים.
דצמבר 2011
רות, זו תמונה נוגעת ללב של ההומלסיות האנושית (פיזית ורגשית גם יחד)והניכור הזהיר, השומר על עצמו שלא להתרטב בגשמי אמפאתיה…
לרות,
איני מבינה בדיוק מה התמונה. זה נראה כמו תאונת דרכים, כאשר מישהו נמלט מן המקום.
אבל אעשה בשיר שלך את רגשותי שלי.
לא תמיד רואים את הדם.
הפצע יכול גם להיסגר
אבל באותו המקום בפנים משהו מכחיל. משהו כואב ולבסוף נסתם, נקרש. הנפש הופכת להיות רגישה כמו זכוכית, ובה בעת היא גם כביש אספלט שחור.
אי אפשר לדעת מה התרחש, זה שקע
ושקע אל תוך התודעה, הגוף והתרגש גם על הרגש.
כמו תמיד זה היה מישהו
שגרם לכך. הבחין או לא,
אני לא אתן לו כל קרדיט
הוא נותר יבש כמו בול עץ
כאשר הבערה הוצתה.
מפתחות קיומו דאגו רק
לו,
רק לעצמו.
אבל, מישהו בכל אופן יודע.
תמיד יש איזה צל
שצופה במחזה
ומחכה.
ואני, רות, עכשיו קר לי עד לשד עצמותיי. הכל אטום – בגלל זה קר לי.
מה אני יודעת.
חוה
חוה, צערך מבוטא בכל מילה.
רות
רות יקירתי,
בימים כתיקונם, הייתי רואה את השיר כתאור לירי תמציתי של כל אותן תאונות הדרכים. בהם דורסים, נוטשים ובורחים. לדאבוני, הרשימה בזמן האחרון ארוכה. התאונה של לי זיתוני, הבן של השופט חשין. שתי הבנות שאחת מהן נדרסה למוות וחברתה נותרה נכה ובית המשפט העליון בערעור עוד הקל בעונש.
אבל, אני בחרתי לראות בו משהו אחר. הרבה מאיתנו אנשי בננות חוו כאבים רגשיים ונפשיים, אלא שככל שהכאב האנושי אמור להיות שווה, כל אחד מאיתנו חווה אותו אחרת. מתאר אותו אחרת, במסלול החיים אנשים יוצרים וגם אחרים אינם אפילו מדברים עליו.
זאת בתנאי שאנחנו לא באיזו סדרת ריאליטי מטופשת כזאת או אחרת.
שרה כוי כתבה לא מזמן שעבורה הכאב הוא כמו יהלום צרוף. ענת אף היא מסכמת – החיים שלי לא תהיה בהם יותר רומנטיקה. וגיורא פישר עוד מבקש מעט לרקוד אפילו עם אזיקים על הרגליים.
ואת רות, צערך באותו רגע של עליית האור, וכאבך על אנשים וכנראה גם בתוכך – נפש רגישה.
על כל אלה כתבתי. כאילו היה כאן איזה שדרוג קל של השיר גאווה של דליה רביקוביץ שמסבירה שאם סלעים נשברים על אחת נפש האדם.
על שלי לא כתבתי. למדתי לפני הרבה שנים להעמיד פנים. ואז זה הפך למין הרגל שלא לכאוב, שלא להרגיש אשמה, שלא להיות כמו עלה נידף. היו זמנים שאפילו הפכתי אכזרית – עד כמה אני יכולה לנעוץ סכין לסובב את הלהב בפנים ולראות את השני מתפתל, אבל משתדל לכסות.
נשמע מבהיל – נכון. אבל זה מה שאנשים לפעמים עושים, אני בדקתי כוחות. באיזשהו שלב כבר הפכתי להיות גבר. להיות אשה היה בעיני המין האחר, זה הפגיע.
הדברים שכתבתי על שירך קור, נכתבו בעצם לתאר את הכאב שלי. זה אינו הכאב של היום. זה אותו הכאב של נערה, של אישה מתבגרת, זהו כאב הבדידות, הנפש שעומדת לעלות על גדותיה מחמת הסבל. לבד.
לא רואים את זה. לא הבינו את זה – אז. מה שזה עשה לנשמה שלי. הפכתי להיות רגישה ושבירה כמו זכוכית, ובמקביל פס יצור אטום. אולי חספוס, אולי הקשחה של הפנים. מפני שזה כל כך כאב.
איש לא ידע. איש לא הבין. איש לא ניחם. בגיל 16 מישהו אמר שיש לי נפש של ציפור מפרפרת. והוא דייק ואני, אני רציתי רק לברוח.
היום רות, היום אני דואבת ויש לי סיבה. אבל מה שהכאב עשה לי אפשר להגיד שהוא גירש אותי פנימה אל תוך עצמי. ושם היום די נוח, אפילו לא כואב.
כאילו הקדשת את השיר לי, רות
כי באמת קר לי.
חוה
נורית, כמה יפה ניסחת את "שלא להירטב בגשם האמפאתיה"… תודה
רות
הבית הראשון, המתאר את התגובה הגופנית לקור, מוכר לי עד מאד. לצאת בחורף בארבע בבוקר לחלוב את הפרות ולהתעסק עם מים -מוביל לתגובה הפיזית המתוארת בבית הראשון.
הבית השני מתייחס בודאי לבית הראשון. הפירוש שלי הוא שיש מישהן הרואה את סבל הזולת. יש בידו לעזור לו אך הוא בוחר לעקוף אותו ולהתעלם ממנו, בדרך שבה אנו לא רואים את מקבצי הנדבות או המסוממים.
הבית השני מוביל את השיר לרמת המטפורה ליחסים בין בני אדם.
כמובן שאתה צודק. הדם הנקרש כרסיסי זכוכית בכלי הדם נאמר לידי, ברחוב, מפי פועל או חסר-בית. לא שכחתי. הוא אומנם נכנס לאיזה בנין. ואני אצתי לדרכי, אך הסיטואציה שרירה כל העת.
רות
תמונה שחש בה כל בן אנוש כשהוא מודע לעצמו או לסביבתו.אהבתי מאד את הבטוי"מפתחות יבשים".עולם ומלואו מקופל בו.
עפרה
תודה עפרה, יפה ניסחת.
רות
שלום רות
שיר יפה
שם השיר הוא קור והוא מכיל בתוכו
את הקור הפיזי והאנושי כמו שהרבו לבאר החברים למטע
ואכן בקור אנו מרבים את השכבות עלינו כדי להגן וכך גם מול הקור האנושי העוקף אותנו מדלג מעלינו כדי שחס וחלילה לא יגע בו הצער והכאב של האחר
זו החברה שלנו היום בחלקה
אומר בחלקה כי יש אנשים רבים טובים אבל הם פחות נראים כי הם מסכנים את אלא השולטים עם המפתחות היבשים
תודה רות
שלום דוד,
כמה יפה ניסחת את הטמפרטורה סביבנו. תודה
רות