מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
פנאי
הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים הֵם עֲתִיקִים לָעַד
וּמִי יִגַּע בָּהֵם, אַף לֹא אֶחָד
וְתַהַפּוּכוֹת חַיֵּינוּ בְּאָזְלַת יָד.
הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים, חֲשֹׁב עַל מָזָלוֹת,
סַפֵּר אֶת סִפּוּרָם, חֲזֵה גַם גּוֹרָלוֹת,
אִשָּׁם הָרְחוֹקָה צוֹנֶנֶת בַּלֵּילוֹת.
תְּדַמֶּה כִי נוֹצֶצֶת הִיא בְאַקְרַאי
וְלִבְּךָ יִשְׁתַּפֵּךְ וְיִקְרָא אַלְלַי.
הֵם בִּמְסִלּוֹתָם, יֵשׁ לָהֶם פְּנָאי.
כוכבים במסילותם צוננים וקרים ורחוקים והאדם מספר עליהם ספורי מזלות ומתפעל מיופיים הקר
המנוכר משהו לחייו
תהופוכות חיינו באוזלת יד לעומת האינדיפרנטיות הקרה שלהם להם יש פנאי ולנו מה לנו?
גם משורר תהילים ח' מביט בכוכבים. הוא מביט בהם מתוך תחושת התבטלות מול הבריאה. המשוררת מביטה מהצד בכאב ובאירוניה.
לפעמים אני חושבת שהכוכבים הם האזרחים של היקום, ואנחנו, מה אנחנו?
כתבת יפה.
רות יקרה,
השיר הזה כבש אותי כבר בקריאה הראשונה, ועוד יותר בקריאה השנייה. מתי כתבת אותו?
עקיבא
רות שלום רב!
השיר נשמע ומתנגן כמו שירת משורר הכיכר, אולי בגלל הפנייה אל הקהל -"הבט.. ספר..", קצב 3 השורות בכל בית והחרוזים במילה המסיימת אותן.
תסכול המשורר בא לביטוי בשורה האחרונה בכל בית, בה מבטא המשורר את אוזלת היד של האדם, מול הגורל, המזל וההבטחה הנוצצת שהכוכבים מגלמים.
השיר לא עושה לי את זה, אולי כי יש בו לתחושתי יותר משחק מילים ופחות דיבור אישי מובהק.
תודה לכולכם על התגובות השונות והמעניינות. השיר הוא משנות ה-90, עקיבא.
רות
אהבתי. במיוחד את תחושת המרחק. החריזה בבית האמצעי היא לא תיקנתי היא מושגת ע״י ריבוי .
הפנאי הבלתי נראה 🙂
מאד אהבתי רות
"יש להם פנאי" שלא כמו לנו והזמן הדוחק אל הקצה…עצוב…
אהבתי ובעיקר את הבית השני.
יום טוב
שמחה לכל תגובותיכם האוהדות.
תוד ובוקר אור
רות