מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
סיפורים
עָלִים וְכַנְפֵי פַּרְפָּר
יְרִיעוֹת עֲלֵיהֶן נִרְשָׁמִים
חַיֵּינוּ
בִּכְתַב חַרְטוּמִים
בְּכוֹכְבֵי רָקִיעַ
בְּאֵינְסְפוֹר לְשׁוֹנוֹת מְסַפֶּרֶת הַרוּחַ
סִפּוּרִים
נוֹשֶׁבֶת וְשָׁבָה
לִרְאוֹת מַה נִּשְׁמַע
אִם אֹזֶן עוֹדֶנָּה
קוּנְכִיָּה
כְּרוּיָה לִרְחָשִׁים
אֵיךְ נַנִּיחַ לַקֶּסֶם שֶׁיּוּפָר
בְּאֵפֶר וְעָפָר?
תשס"ב
איך נניח? אולי אם השיר נשאר הקסם לא יופר?
כמה יפה.
ושאלה: למה בכתב חרטומים?
שיר נפלא, רות יקרה. והייתי עונה לשרון, כתב חרטומים כי רק מי שכותב את הסיפורים האלה יכול לקרוא אותם.
איריס אליה יקרה, תודה על תגובתך. ההסבר לכתב החרטומים, מאשר ברוח השיר את היתכנותה של הכתיבה ההיא…
שרון שלי יקרה,
תודה על תגובתך. כתב החרטומים הוא משהו לא מפוענח עד תומו, למעשה כל כתב.
רות
באמת איך נניח? נניח שהרוח ממשיכה לשאת את הסיפורים. אין ברירה להתנחם בה אחרת. שיר נפלא. מדויק וטדייק לאוזן הלב.
כל זמן שהאוזן קונכיה כרויה לרחשים, ינוצחו האפר והעפר. שיר יפה ומעודן, רות.
ענת ותלמה, לרוב אני סבורה שאסור להניח. תודה על תגובותיכן הנפלאות. גם להן אוזני כרויה…
רות יקרה,
זה שיר מקסים. אני אוהב אותו מהכותרת עד המלה האחרונה.
שלום עקיבא, שמחה שחזרת למטע. תודהלך על דבריך.
שיר עדין, רות יקרה, וניפלא
אִם אֹזֶן עוֹדֶנָּה
קוּנְכִיָּה
כְּרוּיָה לִרְחָשִׁים
לא נַנִּיחַ לַקֶּסֶם שֶׁיּוּפָר
.
אורה חביבה, תודה על תגובתך האוהדת. תודה.
אורה חביבה, תודה על תגובתך האוהדת. תודה.
שיר קסום ,רות ,המדובב את שפת היקום על מגוון לשונותיה
ולא נניח לעפר שיפר את הקסם
לא
חנה יקרה, מסכימה עמך.
איך נניח