מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
איפוק
"מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי?"
– אֵין תְּגוּבָה.
אִבְחַת כְּאֵב. חֲדָשׁוֹת נוֹשָׁנוֹת שֶׁל דְּקִירוֹת בַּכַּדּוּר
תַּהְפּוּכוֹת רוּחַ וּמֶזֶג.
אֱנוֹשׁוּת זָבָה,
חוֹקֶרֶת יְקוּמִים חֲשׁוּכִים וּרְחוֹקִים,
מוֹדֶדֶת זְמָן בִּשְׁנוֹת אוֹר –
מַעֲסִיקָה עַצְמָהּ
בִּשְׁאֵלוֹת לְלֹא תְשׁוּבָה מַמָּשִׁית
וּמְסִיחָה דַעְתָּהּ בְּהֶרֶס עַצְמִי
בְּנִפּוּץ הַכַּדּור –
וְהָאֵשׁ הַכְּלוּאָה בוֹ
עוֹדֶנָּהּ
מִתְאַפֶּקֶת.
הכדור הוא "העצמי"
כך מרחיקה המשוררת את עצמה מעצמה.
התחושה שלה היא שאם תנפץ את הכדור גם הכאב יעלם.היא רוצה פעם אחת "לשבור את הכלים". אך להוותה "האיפוק" שהוא חלק כל כך משמעותי מאופיה מסרב להעלם גם כשהכל מסביב מנופץ.
אני מכירה את הכאב, במיוחד בזמן האחרון.
את תחלואות האנושות הזבה, אני כבר יודעת שאיני יכולה לתקן.
למרות שכולנו אומרים שאם…
הדברים… ואם….
להרס העצמי שלי, אם הוא קיים תורמים כל כך הרבה דברים. זה נראה כאילו אני חסרת מודעות נכון?
אבל זה לא ככה? החיים מספיק קשים מכדי שאני אעסוק בהרס עצמי, נכון יש אנשים אחרים שעוזרים – ואני באמת שאיני יכולה לתקן את כל העולם או אותם.
אני יכולה רק לעסוק בשלי, וגם זה לפעמים קשה.
חוה
שלום לך חוה, לא הייתי אומרת שאת חסרת מודעות… כולנו עוסקים בשלנו, ומהרהרים על המצב הכללי גם בקוסמוס, מאין יכולת לפעול ממש.
לרות,
תתפלאי, אני חושבת שיש עוולות חיים שם בחוץ. אולי השיר הזה היה מתאים לי כשהייתי צעירה, וחשבתי שאני אשמה, ושאני באמת עוסקת בהרס עצמי.
אבל, חכמתי ובגרתי, עם דגש על בגרתי, ואכן הכעס, המילה שאינה מופיעה בשיר הפכה להיות לאיפוק. אם האנושות זבה, הרי שאולי הליבידו האנושי הולך והופך להיות מוחש יותר, דווקא מכיוון שאנחנו לכאורה "נאורים" ויש לנו זכויות אדם.
טלי למשל, נער בן חמש עשרה שמתעללים בו סתם ככה – כי אפשר, או נערה שעורכים בה אונסים קבוצתיים במישור האישי זה נקרא איפוק, בכללי-חברתי זוהי סוציאליזציה שזולגת אל עבר הפשע יום יום ושעה שעה.
ואני? אני רק תמהה עד היכן יצר לב האדם רע מנעוריו.
חוה
חוה שלום,
הנושא בוער בעצמותיך וגם שלי [ראי שיר קודם שלי "הלוך הלכו העצים"}. מה שאני עושה במידה זו או אחרת של מאמץ, לומר שאנחנו על כוכב לוהט שכנראה יתפוצץ, כמונו. אולי מסיבות קוסמיות, כפי שסבלנו נראה קשור להרס בלתי נמנע. מעצם היותנו בני חלוף רעועים. באשר לעוולות החברתיות, בלי ספק שעל כל אחד ואחד לעשות ככל יכולתו, כל עוד הוא מסוגל, לתקן את עצמו ואת המציאות.
לרות,
כמובן שאני מסכימה עימך שעל כל אחד מאיתנו לעשות ככל יכלתנו.
באשר להתפוצצות הקוסמית – תרשי לי אולי לא להסכים איתך, וזאת מתוך נימוס וכבוד רב. האם באמת אנחנו הולכים לקראת השמדה אטומית? או אחרת, ואולי לא. אולי אנחנו מחכים לאיזו השגחה שתופיע ותגיד עד כאן, זהו מספיק – כמו בסיפור המבול.
ואם זה לא יקרה, והרי ההיסטוריה ידעה זוועות אנושיות למכביר, חלק מהם נעשו נחלת הכלל, חלק מהם איש לא ידע.
אני חושבת שעלינו להיות יותר מאורגנים. כן, להשים את חילוקי הדעות בצד, ולפעול למען זכויותנו שלנו. חלק מכך נעשה על-ידי התקשורת, חלק יכול לעשות על ידינו.
אבל, אנשים אינם מקשה אחת, גם כאן בבננות יש התכתשויות למכביר. אם אפשר היה לשים את האגו האנושי בצד ולהתחבר, פשוט להתחבר כדי לקדם דברים כל זמן שאנחנו כאן.
הנה הכתיבה היא אפשרות לקיום דיאלוג, להרחבת מודעות, לעוררות למחשבה. וגם לה יש תפקיד.
חוה
תודה לך גיורא, כיוון מעניין.
כדור לכל כאב,
איפוק
עד להתרפצות הלבה
הפנימית…
קשה לכאוב וכדור "איפוק" הכי עוזר.
תמי, הנוסחה שלך מוצאת חן בעיני.
שיר יפה עם שפה אינטנסיבית, ומסתורין המשאיר מקום לדמיון.והמרחק בין היקום האינסופי לכאב הפרטי.
תודה לך יובל, שמחה שהשיר נראה לך.
רות שלום,
מה אתה רוצה ממני? זו פנייה שהראית בעיניי כלא מאופקת.
אין תגובה זה שיא האיפוק.
אהבתי את הביטוי "אנושות זבה" ואת האש שבתוך הכדור שעדיין מתאפקת.
השיר בעיני הוא שיר על הסביבה הלא כה איכותית שאנו חיים בה והאש הזו מתאפקת שלא להבעיר עלינו חמתה.
שיר מיוחד כשאר שירייך
יום פורה
גלית
שלום גלית,
שמחה שקראת את השיר והגבת ככה. כל טוב
רות
רות, השיר הזה מתאר גם מה שקורה לי.נמשיך לשמוח על כל רגע, גם כשלא יודעים איך.
מתי כתבת את השיר היפה הזה?
עקיבא, השיר נכתב השנה לאחרונה. תודה על תגובתך. תחזיק מעמד בגישתך החיובית.
שלום רות, ההדחקה של הסבל האנושי על הכדור שעליו אנחנו יושבים ובתוכו לבה רותחת להתפרץ, דומה בעיני במידה רבה להדחקה שלנו את מכאובינו הפרטיים הבלתי ניסבלים. העיסוק ברחוק באלפי שנות אור במקום באֵשׁ הַכְּלוּאָה בוֹ, יביא בסופו של דבר להתפוצצות. והלוואי וניתבדה.
תודה לך אורה,
אכן כל הדחקה מתפוצצת בפנינו. קוסמית או אישית. מעין משוואה קיומית.