מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
ספרות זולה
או
הכמיהה הגדולה
======================
בִּעוּר חָמֵץ,
בִּעוּר חֲרָקִים; נְיָר (מְחַק אֶת הַמְיֻתָּר)
הוֹצָאוֹת סְפָרִים מְנַקּוֹת מַחְסָנִים
וְאַתֶּם
מַרְוִיחִים!
פָּתוּחַ בְּשַׁבָּתוֹת וּבְחַג
הַמִּגְוָן מִתְחַדֵּשׁ מִדֵּי יוֹם
(וְאַתֶּם ?
עוֹדְכֶם כּוֹתְבִים?!)
קְנֵה חֲמִשָּׁה סְפָרִים בִּמְחִיר עֲלוּת
קַבֵּל אֶחָד בְּמַתָּנָה
הַזּוֹל מִבֵּינֵיהֶם
(וּמַה זּוֹל מִסֵּפֶר שִׁירָה שֶׁמֻּמָּן בִּידֵי מְחַבְּרוֹ,
בְּטֶרֶם הֻצַּב עַל מַדָּף בְּחָנוּת
בְּטֶרֶם הֻשְׁלַךְ לַּמַּחְסָן
לִהְיוֹת מַאֲכָל לְעָשׁ, לִמְכַרְסְמִים, לְמַגְרֵסָה.
"רָאִיתִי סֵפֶר שֶׁלְּךָ בְּשֶׁקֶל, אַל תֵּעָלֵב, וְקָנִיתִי שְׁנַיִם."
כֵּן, סֵפֶר נִמְכָּר אֲפִלּוּ בַּחֲמִשִּׁים אֲגוֹרוֹת.
(כְּשֶׁנִּכְתַּב בְּדַם הַלִּב הָיָה הַבְטָחָה,
כֻּלָּם אָמְרוּ אֶת זֶה,
וְעַתָּה הוּא כֵּפֶל-נֵפָל,
אִם כִּי שׁוֹקֵק חַיִּים:
עָשׁ מְכֻנָּף מְאַוֵּשׁ בֵּין הַמִּלִּים לְמַצּוֹת אֶת דַּם הַלֵּב
מִן הַמִּלִּים שֶׁקָּרְאוּ אֲמִתּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת
וּמַמְצִיא נִקּוּד חֲדָשׁ וְתַחְבִּיר מְשֻׁבָּשׁ…
(נוּ, הַנִּקּוּד, הַמּוֹ"ל סֵרַב לְהַעֲסִיק נַקָּד מִקְצוֹעִי.)
בְּיָמִים עָבָרוּ, יְמֵי הַתֹּם,
כִּמְעַט כָּל שִׁיר נֶחְרַט בְּעִפָּרוֹן,
אוֹ בְּעֵט אוֹ בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה.
כָּעֵת הַכֹּל גּוּפָנִים חַסְרֵי גּוּף
נִחְפָּזִים לְהִדָּחֵק, כִּי צָפוּף.
אֲנִי עֲדַיִן בּוֹדֵק כָּל הֲגִיג וְכָל תָּג
וְלִבִּי עוֹדוֹ עוֹלֵץ בַּחֲשַׁאי,
בָּטוּחַ שֶׁבְּתוֹךְ שׁוּרוֹת תִּפְרֹץ הִתְגַּלּוּת,
אֲבָל זֶה פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, כֵּפֶל-נֵפֶל.
הַאִם הָעָשׁ שׁוֹמֵעַ?
הוּא מְרַקֵּד בֵּין הַתָּגִים וְקוֹצֵי הַיּוֹ"ד
וְהַמַּדָּפִים כִּמְעַט קוֹרְסִים מַחֲמַת מִשְׁקָלָם
שֶׁל הָעֵצִים מִיעָרוֹת הָעַד שֶׁנִּטְחֲנוּ וְהֻדְּקוּ לִנְיָר
וְעַתָּה הֵם אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת וַהֲבָרוֹת נוֹפְלוֹת.
אַךְ שָׁם לֹא תִּמָּצֵא מַחְבָּרְתִּי שֶׁבָּהּ רָשַׁמְתִּי
בְּתֻמַּת יַלְדּוּתִי רַעֲיוֹנוֹת וַהֲגִיגִים מִתּוֹךְ סְפָרִים שְׁכוּחִים.
אֶמֶשׁ הוֹצֵאתִי אוֹתָהּ מִסְּתָרֶיהָ
לָדַעַת מִי הָיִיתִי בְּתֻמָּתִי.
תָּמִים בָּאֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי,
שֶׁהַחֹמֶר שֶׁמִּמֶּנוּ קֹרַצְתִּי יִשְׂרֹד לְנֵצַח נְצָחִים,
שֶׁלְּפָחוֹת, מַמָּשׁ לְפָחוֹת, מִישֶׁהוּ יִתְחַקֶּה עַל עִקְּבוֹתַי בְּסִפְרִיָּה נֶחְשֶׁבֶת,
אַף כִּי נִדַּחַת.
הוֹ, כַּמָּה פְּעָמִים שִׁנִּיתִי אֶת כְּתַב יָדִי כְּדֵי
לְהַאֲדִיר אֶת הַכָּתוּב.
הָיִיתִי שָׁקוּף.
אֲנִי תָּר בַּמַּחְסָן אַחַר עֳתָקִים נוֹסָפִים מִסִּפְרִי הַמּוּזָל וְהַמְזֻלְזָל
נוֹבֵר בָּעֲרֵמוֹת שֶׁמְּחִירֵיהֶן לְפִי עֹבִי הַסְּפָרִים.
כִּמְעַט שֶׁקָּנִיתִי עוֹד זֶלְדָה
אַךְ הַכְּרִיכָה הָיְתָה פְּגוּמָה,
אֲבוּדָה כִּמְעַט כָּמוֹנִי בְּחִפּוּשׂ אַחַר מַרְפֵּא.
בֵּיתִי טוֹבֵעַ מֵעֹמֶס הַנְּיָר.
בֶּעָבָר אֲפִלּוּ גְּרָפוֹמָנִים שִׁקְּעוּ אֶת כָּל מְאוֹדָם בִּכְתִיבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם.
אוֹהֲבֵי סֵפֶר רָכְשׁוּ בִּפְרוּטָתָם הָאַחֲרוֹנָה קְבָצִים מְהֻדָּרִים וּנְדִירִים.
אֲבָל כַּיּוֹם, כְּשֶׁכֻּלָּם כּוֹתְבִים הַכֹּל,
וּכְתִיבַת אֱמֶת טוֹבַעַת בַּעֲרֵמוֹת שֶׁל שֶׁקֶר
שֶׁבְּתוֹכָן חֶלְאוֹת שִׂנְאָה וְגוּשֵׁי מִלִּים עִלְגּוֹת,
אַל תִּבְכּוּ לַהוֹלֵךְ,
בְּכוּ עַל הָעֲרֵמוֹת בַּמַּחְסָנִים הַמִּתְפַּקְּעִים מִסִּפְרוּת זוֹלָה.
נוקב, עגום…כתיבת אמת.
מהבטן כמו מהמחסנים.
אמיתי ,ועצוב במיוחד תמונת העש הממציא ניקוד חדש בספרים הנרקבים במחסנים
המחסנים מתפקעים מ'ספרות זולה' והשיר מתפקע מנהמת הלב. דבר אחד טוב כבר יצא מן המצב האומלל המתואר, רות: השיר הזה! חד כתער, מצליף, אך גם בוכה.
קינה נוגעת ללב
אז זה מה שמחכה לי?…
אם בארזים נפלה שלהבת
מה יאמר אזוב שכמוני
לא מחויב המציאות, ישנן הוצאות הוגנות ולכל ספר ולכל אות שתכתוב יש קוראים.
אז זה מה שמחכה לי?…
אם בארזים נפלה שלהבת
מה יאמר אזוב שכמוני
גיורא, פרסמתי, קנו, ביקרו ועוד. עכשיו ייצרו את הספרים בסין, במחיר כמה יואנים [כך קוראים לזה?].
גיורא, אינך אזוב על הקיר,ושירתך לא תאבד.
אתם במשפחת פישר עץ הארז של גולני.
קראתי את שירך המרגש "רכב ישראל ופרשו"
הגעתי אליו בקישור דרך "קינת שאול" של שחרמריו
אם יורשה לי
באתר שלך
אגיב על שירך .
עכשיו השירים הפכו לקרני אור, רות, והם זוהרים באפלה, תולעים ופרפרים לא יוכלו להם.
יש גם פן כזה, אבל…
וזה תלוי באישיות לאן מוביל האבל הזה.
אני אישית מאושרת מן המתת והזכות לחיות חיי שירה– יהיה מה שיהיה עם התוצרים.
סבינה, אופטימית כתמיד. לא הייתי מותרת על אות אחת שכתבתי. השיר הוא על גסות הרוח של המו"לים. תחושה של שוק.
רות, שיר קינה ישיר ונוגע ללב ולמוח.
נראה לי שיהיה יותר חזק רק אם סוף הטור יהיה במילה מוזל.
עקיבא
רות,זאת ממש קינה על תוחלת החיים הקצרה של
תרבות המערב החולה בנהנתנות ושוכחת שעתידה
קשור לעברה, קשר בל ינתק.
ספרות זולה מזילה דמעה.
מיכל, תרבות המערב תשרוד בשל איכותה. אלה המחסנים המוצפים ספרים שיצאו משל שיקולים זרים המדאיגים. הכותבים, סופרים וגרפומנים -ואני רואה גרפומנים כאוהבי ספר, הסוגדים לספרות ול כפי שרואים זאת היום בזלזול -הם יעבירו את תחושת הקדושה, כן, איני מתביישת להשתמש במונח זה, שהם חיים נוכח הכתובים.אנשים מוכשרים מזדרזים למצוא במה ליצירי רוחם, לעתים זה עושר השמור לרעתם.
קיוויתי שיתפתח כאן דיון, ולא רק תמיכה, חביבה ואוהדת בכותבת השיר.
איזה רטט של קדושה והתעלות אני נמלאת כשאני נכנסת לספריה הלאומית או לכל ספריה שבה עוד ניתן לראות ספרים שנכתבו בנוצה ובדיו. חשבו על כך- הנוצה המעופפת לעבר הנשגב והדיו המקרקעת את הדברים לבל ימוגו בחלל.
איזו תחושה נפלאה בכניסה לספריה שמדפיה גולשים ואותיות פורחות באויר.
לספרות כזו אני חותרת ומיחלת שכולם חותרים אליה, לא רק להתחכמויות ושליפות מבריקות לעתים הגודשות כל פיסת ניר וכל אתר.טוב, השתפכתי דיי. אלו חלומותי.
כִּמְעַט שֶׁקָּנִיתִי עוֹד זֶלְדָה
אַךְ הַכְּרִיכָה הָיְתָה פְּגוּמָה,
אֲבוּדָה כִּמְעַט כָּמוֹנִי בְּחִפּוּשׂ אַחַר מַרְפֵּא.
את נפלאה ואקנה כל ספר, פגום או לא, שאמצא שלך
כמה נכון רות וכמה עצוב.."גופנים חסרי גוף" משתלטים על העולם שלנו.
רות בלומרט היקרה.
נתן זך אמר לאחרונה דבר נכון: השירה היתה חיה בארץ
עד עשר שנות המדינה הראשונות.
השינויים בהרגלי הקריאה והזיקות למדיה אינם לדעתי הסיבות החזקות לרידוד של הקוראים והק'ריאה בשירה.
אם נחפש איפה השירה נקראת היום, היא נקראת בעיקר במקומות בהן תמיד ציפו לה: במקום שחשים קרע ושבר.
בהכללה , באמת בהכללה, השירה הכללית הנכתבת באוניברסאליות הישראלית היא עם כל האהדה אליה, שירת השבעים, לכן השפה שלה ישראלית, שולחת את חיפושיה למיתוסים מרוחקים כדי לקבל פרספקטיבה החיונית לשירה.
אבל השירה של האנשים קרועי הנפש מצויה בזהות הנפתלת של הגוש האמוני. עם קרע הזהות הפוליטית, עם החרדה הקיומית בין תרבויות ואיומים שהלשון היהודית לשכבותיה משמעותית בה ברעידת האדמה שלה, כאשר אדם יהודי שומע את איומי אחמדיניג'ד , כישראלי הוא שומע איום ביטחוני.
כיהודי יש לו באוזן מושגים אפוקליפטיים- הרוטינה של איומי השמדה שמהדהדים ממקורות וספרים איתם הוא חי בכל רגע!
זהו הבדל אדיר לא רק בקשב ללשון ולא רק בביטוי אלא בכל הדיאלוג הפנימי של מי שחי ורקמת חייו היא בתחום היכול להקשיב ללשון של כל הדורות.
חיים גורי סיפר שנערים ישראליים לא הבינו את המושג "נבו" בשיר של רחל והוא יצא מבית הספר בתחושה שגדל דור חרש ועיור.
———————————–
אני כותב כל זאת ומעכשו אהיה דומם. לחלוטין.את יודעת למה.
רות, היטבת לקונן את קינתה של השירה השקולה והבלתי שקולה שבכל מקרה נמכרת לפי משקל, אם בכלל.
ואפשר אחרת. למשל בצרפת שיודעת להרעיף כבוד ויקר על סופריה ומשורריה , יש חוק הקובע מחיר מינימום לספרים חדשים שמתחתיו אסור למכרם.
עוֹד בַּת הַשּׁירָה אֵלַי מִתְגַּנֶּבֶת,
עוֹד לִבִּי הוֹגֶה וִימִינִי כּוֹתֶבֶת –
כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּבְשָׂפָה נִשְׁכַּחַת.
מַה-יִשְׁעִי מַה-חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנָי,
וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנָי
וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וָנָחַת?
וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?
הֵם מִנְעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ,
וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֱמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר?
לִמְתֵי מִסְפָּר הַשְּרִידִים מִבְּנֵי עֵבֶר
שׁעוֹד לֹא נָתְנוּ שִׁיר צִיוֹן לִשְׁנִינָה?
כואב השיר שלך. אבל יש תקווה שהשירה הטובה (כולל שירתך) תמשיך לחיות.
שמואל יקר,
הגבתי לך בתשובה ארוכה ומקיפה שהשתרעה ממקייאבלי לימינו. לצערי לפני ששלחתי – היא נעלמה. כיוון שהיתה ספונטנית, היא אבדה לשנינו..
אולי בשיחת טלפון היה אפשר לדון בנושא.
על כל פנים,המשך בשלך שכן מחקריך מניבים תועלת לאנושות יותר משירי המועילים למתי מעט.
זכיתי לתגובות חיוביות לא מעטות במהלך כתיבתי ועתה שהקצב הואט, אני משתדלת להיטיב שכן, פעם קראתי תשובה של ג'והן סטיינבק שבה אמר כי הכתיבה היא הליכה בדרכי האל – בריאה מתמדת.
ומי אני שאתווכח עם סופר חכם.
רות יקירתי,
תודה על תגובתך.
אהע לא מתפלא שבמהלך כתיבתך זכית ללא מעט תגובות חיוביות. אם שמת לב המילים האחרונות בתגובתי הקודמת הייתה ששירתך, שללא כל ספק היא טובה (ואפילו טובה מאוד) היא מהשירה שתמשיך לחיות. הבאתי את השיר של יל"ג, שוודאי ווודאי מוכר לך היטב, כדי להמחיש שהפחד והאכזבה שהבאת בשירך היו קיימים בין משוררי השירה העברית מאז ומתמיד. ובכול זאת השירה הטובה ממשיכה לחיות שנים רבות.
במשפטך "מי אני שאתווכח עם סופר חכם," אני מניח שהתכוונת ליל"ג.
המשיכי בשירתך המעולה.
שמואל, תודה על המובאה מיל"ג. לבושתי לא זיהיתי אותה. אבל השיטפון המודפס היה מתון משום שאנשים היו מו"ס כלומר עברו מדלת לדלת ומכרו ספרים…אז לדעתך קומץ מציאות תשיב אותנו לפרופורציות הנכונות.
אולי. והמשך לכתוב ולקרוא.
הספרות לא זולה. היא יקרה מפז. עצוב ומר מה שכתבת ואין איך לתקן. אבל אנחנו צריכים למצוא את השמחה ביצירה עצמה. מה שחשוב הוא פרסומה, היותה קיימת בפועל על מצע כלשהו. כמובן אם יש קהל זה טוב, אבל גם אם לא, היא קיימת.
לוסי, טוב לשמור על אופטימיות. אני התקוממתי נגד השיווק המזלזל של הספרות.
כבר אמר קוהלת "לא טוב עשות ספרים הרבה" ובכל זאת אנו עושים…
אסי יקר, קוהלת כתב על ספרי חשבון.הללו מסהכים את האדם בצרות אחרות…