רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
.jpg)
רות, שיר מאוד יפה. אם להמשיך את פסואה, הייתי אומר "שיר האי-נחת". כל המסע הזה שבין האני שבכל מצב שהוא יקבל פידבק אשר ייאש אותו, והכלל שמסתמל בכל מגלי הארצות הסקרנים ועושי המלחמות שלא ברור לאני השר מהו כל המסע הזה אם הוא נגמר בדם ובאפס. ולבסוף האנלוגיה היפה בין גלגל העין לכדור שלנו. אני זוכר משוררת אחרת, דליה רביקוביץ, שהשוותה בין גלגל העין לגלגל החמה, אבל שם רוח השיר ויטאלית ואופטימית ופה, בדיוק ההפך, השיר לוקח את הקורא למטה אל עבר הייאוש הקיומי. אהבתי מאוד. רני.
אגב, ההשוואה של רביקוביץ' היא קלאסית וחוזרת למיתוסי בריאה מהודו ועד סקנדינביה. לא כך הכדור הפגום והפוגם שלנו, שכאן דועך ומנוקב כמו אבר מן החי, כמו הדובר. כמה כאב.
רני יקר, מגיע זמן או מגיעה תקופה בחיים שבהם תוהים. והמסקנות? איש איש בשלו.תודה על הקריאה וההבנה.
מאד מוחשיים ומכאיבים המסמרים בספה שלך, רות.
ענת, להחליף ספה? יש מיטות מסמרים בהדו ובסדום המפריעות למנוחה ממש.
מיטות המסמרים בהודו יש להן מטרה אחרת. למסמרים שלך יש דקירה זדונית וחסרת רחמים.
אני מזהה בשירך, רות, תרעומת על מעשיהם ומחדליהם של אלה אשר מנהלים את חיינו (האינסטנציות הגבוהות והנמוכות גם יחד)
ואני מזדהה איתה.
חנוך, לעתים קרובות אני מתרעמת, אף כי בלי תועלת. תודה.
רות, שיר יפה למרות שמזוויע להביט בגלגל עין מנותק מארובתו…סרט איימה. בכלל, יש לי קטע עם עיניים ולכן אני מרגישה את התמונה הזו כואבת נורא.
קראתי כמה פעמים, כהרגלי, והופתעתי שהדובר הוא זכר, יש סיבה מיוחדת לכך?
תמי, תודה על קריאתך. לפעמים יש דובר לשיר.כך היה הפעם.
כ"כ יפה השיר, על אף שהוא ממש לא עושה את הייאוש יותר נח.
תודה שחר מריו, גם אני אוהבת את השיר.
מסע אסוציאטיבי אפקטיבי אל מחוזות המוות . הזכיר לי את השיר : הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר….
הבית האחרון מכאיב פיזית במקום הכי רגיש ועדין בגוף – חלונות הנפש – העיניים
אהוד, ההומור בשיר שציינת לא עלה בדעתי והנה הוא מצטרף.
היה לי נוח להבין את השיר כפשוטו. תמונה של אדם סובל (והסבל מתואר כאן מצויין – הם הזולג)וכתוצאה מהסבל באות המחשבות של האדם הרגיש כפי שמתוארות בשיר, הגולשו עד לאלה שחצו את האוקיינוס בספינות רעועות לשם מציאת זהב ואוצרות טבע אחרים. והתגליות הללו הביאו לשפיכות דמים (הקבלה לדם המשוררת שבחלק הראשון של השיר).
אהבתי את גלגל העיין הנקוב עד כדי דעיכה (בסיום השיר) ואת שתי האינסטנסיות (בתחילתו).
לא ראיתי סיבה מדוע המשוררת הופכת את דובר השיר לזכר. להיפך, זה קצת הפריע לי.
שמואל חביבי, משוררים מדברים כבני אדם, פרסונות, זכר או נקבה. העיקר שקראת ואהבת את השיר.
רות, רות.
שלוש מילים בתגובה אחת שלך משמעותיות מאד:
יש דובר לשיר.
התרגלנו להגיב ל… טקסט.
לנתח את ה… טקסט.
להתרגש או לכעוס על ה…טקסט.
אבל צריך להיות אנושי ולא להתרגש רק מהתמונה שאנחנו רואים
אלא לחשוב על מי שלחץ על הכפתור והסריט…
יש דובר לשיר: נורית גוברין פרסמה מאמר במאזניים ובוט היא מתעקשת שיש להתייחס לאוטוביוגרפיה של הסופר, ליחסים עם הוריו…
לא רק הטקסט מולינו.
אנחנו נרתעים מלומר בעקבות השיר:
האם אפשר לסייע לך ?
אנחנו חרדים מאד מהפניה לשיר באופן ממשי ביותר.
אנחנו חוששים שמא יש בזה חוסר עידון אסתטי, וולגליזריזציה של ה"אומנותיות"
אנחנו חראדים מעודף אותנטיות.
ואולי אנחנו בגלל זה חוטאים בשיאה של האטימות?…
האם יש חיץ בין דובר השיר ובין אמירותיו?
האם אנחנו מסוגלים לחוות בהתאבדות בשידור חי
ולכל היותר ידבר המבקר הספרותי על "מוטיבים מהודו ועד כוש" או על "מסע מחוזות המוות",
והאובייקטיביות , הנונשאלאנטית, בה אנו מתבוננים ביצירה האומנותית אינה עלולה להיות חלילה…
ביטוי לניפסדות כל תהליך היוצר והחיאת היצירה:
כי הוא נעשה תהליך חסר הומניות?
כל שאלותי אלה יכולות נשאלות מתוך ספקנות כלפי עצם פעולתי כשואל. האם אני אינני שותף כיוצר למהלכים עליהם השאלות מתריעות?
האם איבדנו את הסיכוי לשלוף מסמרים כואבים מספתו של מי שיושב עליהם?
יוסף -עוזר-יקר
השיר נכתב לפני 15 שנים. תקופה שבה גורל האנושות העסיק אותי. ועדין.
הדובר הוא אדם.נולד חי סובל סובל תוהה תוהה.ולא הרבה השתנה מאז, אם לא למעלה מזה. יש שירים אישיים. ביני לביני. אם יש כימיה ביני לבין השיר, הוא רואה אור, גם אם תוכנו שגרתי.
תודה.
כדור הארץ וכדור העין מתלכדים
הכאב הפרטי עם צער העולם
שיר כואב , קוראת בו גם הומור מר (הומר:)
ובאלכימיה את הופכת את הכאב ליופי
ריקי יקרה. בכתב עת מדעי אחד קראתי מאמר פיוטי לחלוטין שבו כדור הארץ דומה לתא אנושי. העדפתי גלגל עין.
יפה. מפחיד ויפה.
לא בטוח שאין לנו כותונת אחרת.
בגדים בלויים הם הגוף המתחלף במסורת המזרח. אנחנו במסע מפרך בספינת הגוף הרעועה אחרי איזה תגלית אישית גדולה ועל תגליות יש לשלם ואין אחד שלא… לא פגשתי. לא יתכן שאין איזה נחמה בתהליך הזה. זה נגד עקרון של הבריאה.
היתה לך כאן התרחשות שלמה בתגובות.
קדם כל לדעת שלא מדובר פה בסבל אישי אלא במצב העולם, זו הפתעה.
ואחר כך האמירה "יש דובר לשיר" באמת טעונה, למרות שיוסף לקח אותה יותר מדי רחוק.
אחד המפתחות להבנת השיר מצוי בקריאה צמודה של המלים עצמם.
חוט השדרה ה"דימויי" של השיר כרוך סביב שלוש מלים ש"נדברות" זו עם זו:
"גלויות", "תגליותיהם" ו"גלגל" בצירוף "גלגל עין"
באשר לזהות ה"גברית" של הדובר, בעוד שהכותב הוא "אשה", אין רבותא: שקספיר, למשל, יצר גם את אופליה וביאליק את "איילת השחר".
צריך לקרוא את השיר בלא הזדקקות לפרט ביוגרפי כזה או אחר:
היחיד חסר האונים המשתוקק אל כמיהתם של מגלי הארצות הדגולים ומבכה את כלייתו, שאינה שונה מכלייתם.
דימויי הדקירה והזליגה (לרבות זליגת הדם) ממלאים את השיר ואינם מקום פנוי מהם.
בתגובתי צ"ל "המלים עצמן" ולא "המלים עצמם".
אני רואה עולם מלא דם וייאוש. ואין אפילו כותונת להחלפה.
שיר נוגע ,רות, יפה תארת את הכאב של הדובר בשיר ,שאין לו מנוחה או נחמה: למטה חושבים שהוא רגיש מדי ולמעלה מסתירים ממנו פנים. שירך מתאר כאב קיומי חסר נחמה או מוצא. הניכור של הדובר מעצמו ומעולמו מומחש יפה בתמונת העין המנותקת מארובתה – מה היא רואה ? ובשביל מי? אהבתי את השיר הזה. יש בו כאב קיומי המתואר בשפה שירית מיוחדת ומקורית ,רות