רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
דומה ולא דומה למשל המערה
שם הם לא ידעו שיש כזה דבר שמש,אתם ידעתם . איזה כושר הסתגלות יש לו לאדם להתגעגע למה שאיבד ולשרוד את האובדן עד שיהפוך ציור השמש המחמם לשמש עצמה.
שיר מרגש ביותר
מירי, חשבתי על המערות הפרהסטוריות, בהן ציירו על הקירות, כמו בדרום צרפת. אבל הרעיוןשלך מרתק.
לא תאמיני רות אבל הייתי אחרי סרט שואה הונגרי בטלויזיה וחשבתי על מסתתרים מפני הגרמנים . התאור כל כך חי שיכול לתאר מצב אנושי מכל מיני תקופות . כתבתי "אתם" וחשבתי ממש שזו תמונה מחייך. ללמדך על איכותו.
רות, זהו משל על מערתם של מי שאינם מנועים מלצאת אל המציאות, אלא זקוקים להגנה מפניה בכוח הדמיון. מן העולם הארכאי הזה מבליחים לרגע מוטות מטרייה והופכים את המערה למקום מנטלי. יפה מאוד.
אכן חורף קשה ,ותארת אותו יפה בשירך. מזל שאפשר עוד להזות את הקיץ
תודה אמיר, פרשנותך מרתקת ומקורית כרגיל.
אוהבת מאד את תחושת ההר כגוף חי:
הקולות הדולפים תופפו
כמו לבבות ההרים
מאד יפה השיר.
הגשם הוא סם החיים. תודה ענת
יש בהצטנפות במערה אלמנט של ידידות שנצרבת באש ובמים.
רות, אני מחבר את השיר לימים אלה שפתאום קר ויש לנו גשם באביב
ואנחנו מתכנסים במערה חלומית, פרההיסטורית ואז מישהי אומרת 'וזה לא ימשך הרבה' ואחד אחד, עונים לה השאר כהד: 'זה לא ימשך הרבה.'
ואנו הקוראים, יודעים : הקיץ ההזוי בשיר יהיה לקיץ אמיתי מציאותי
וציורי השמשות החמימות יהיו לשמש אכזרית שבקרוב תקפח על ראשינו והחורף והגשם יהפכו להיות הזייתנו
חשבתי על כך אהוד, שהשנה שחונה וכו', אבל עוזר כתב שיר על מטריה הרוסה שהזכיר לי שיר נושן זה…
היי רות
הזינו את הקיץ…
כאילו, יש מה לחכות בקיץ, אבל ההזיה נותנת משנעות לחיים.
ואין אמת אחת
להתראות טובה.
נ,ב האם קיבלת מימני אימייל?
שלך טובה
שיר יפה ומרגש רות , קוראת בו ציפייה, געגוע וחשש
יפה מאוד. וגם שיש עם מי לעבור סערות, יש מי שיגיד מילים מרגיעות "זה לא ימשך הרבה".
תודה ריקי, תודה לוסי. הצרה בשיר היא אמיתו:"זה לא ימשך הרבה…" לא כן?
שיר נפלא רות. מיתי, על-זמני, ובו בזמן כה עכשווי.
שלום יעל, אני עוקבת אחר כל מה שאת כותבת, ולא אחת מסכימה. יש לך כוח ויכולות. תודה שהגבת
שיר נהדר רות. שמו זרק אותי גם ל"הולדת" של אמיר גלבוע. גם בשיר ההוא, למרות כל פיטורי הציצים ישנו צורך בחיבוק בסוף: "הו אלוהי, איך היינו חבוקים" !
תודה יהונדב, אם מותר לי להציע, הבא את שירו של אמיר גלבוע בבימת אורח. כולנו נשמח.
המערות העתיקות הללו נמצאות גם בפנים, במורד הגרון, עמוק בוושת, שמאלה בלב.
הצימאון הזה לגשם…מקסים השיר.
תודה תמי. בינתיים אנחנו בצימאון לגשם…
תודה גיורא, תודה עקיבא. תמיד טוב לקרוא את תגובותיכם.
הרגשה של סוף העולם. הניצולים האחרונים מסתופפים במערה ומנסים לעודד אחד את השני.
רות, שיר מרגש. גם התגובות העשירו אותי. תודה.
עקיבא
רות,איתרתי לבסוף את שירך ושמחתי להכירו.
התאור "הקולות הדולפים תופפו כמו לבבוה ההרים"
משתף כל כך בטבעיות את טבע האדם ורגשותיו
עם האנשת איתני הטבע,ההרים הגשם הסופות והשמש
שבהם נוצרת השתקפות של תחושות אנושיות.
"שמש דחויה הציצה"
"לבבות הרים" "ענן/לב שבור"
כמו סיפור מיתולוגי של האדם החבוי במערה מפני אימת הקור והגשם.הגשם המציף
ומשחק עם השמש משחקי כוחות
עונת מעבר בין החורף והקיץ.
או משחק מחבואים.
השמשות המצוירות הן חיפוש אחר השמש האמיתית
מיכל, תודה על המאמץ שעשית בחיפוש אחר השירים באתר. תודה כפולה על התגובה. אשמח לשמוע ממך גם בע"פ אם אפשר.[ כתבי לי למייל שלי דרך האתר.]