רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
נ ה ד ר רות . תודה
הערה:
כשאני אומר "המשוררת" אני מתייחס לדמות הדוברת בשיר באותו רגע שהיא רצתה לתאר. אין זה אומר שחמש דקות אחרי לא היו תחושות אחרות.
אני מציין זאת כי אני יודע שאני לפעמים "תופס" בשיר תחושה המתארת שבריר שניה ולפעמים הקוראים מרגישים שהם צריכים להזמין ניידת של טיפול נמרץ לבית שלי גם אם השיר נכתב לפני שלוש שנים.
אני רואה בשיר של רות סוג של משאלת מוות. המשוררת מחפשת (גם בשירים אחרים) את האלוהים. היא עדיין נאחזת בחיים מכיוון שהיא מודעת לכך שאין בטחון שיש משהו "מעבר". אבל היא מקווה שיום אחד הקולות לא יהיו עמומים והיא תוכל לוותר על החיים הארציים.
בדרך כלל מתארים את "העולם הבא" כמשהו הנמצא במרומים. כאן המשוררת מפתיעה ובוחרת לרדת למעמקים להיות מעין "בת ים". נדמה לי שהבחירה הזו נובעת מהחיים במיים: יצורים חיים מקיימים שם חיים מלאים כאילו "בלי לנשום". אלה אולי החיים שהמשוררת רוצה בהם.
גיורא
ואני חשבתי שזוהי כמיהה בחיים למישהו נחמד כזה…
למירי, אני לא יודע. זה הפירוש שלי. אולי הדרך בה את קראת את השיר קרובה יותר ל "מה התכוון המשורר"
גיורא, גם אני בכוון שלך. הקריאה הראשונה שלי, מחפשת הנחמה, הסתימה במבוי סתום ואי נחת מסוימת.
הצעת הקריאה שלך, 'משחררת' את השיר ו'מבהירה' את המסופר אודות הקורה בעולם הדממה
ואולי נקרא לנערה ונשאל את פיה ?
גיורא, חידשת לי משהו.לאחר הפירוש שלך אהבתי יותר את השיר.
שיר עם שאר רוח ושארית יום
שומעת את שקט המים ולחצם
היי רות
לטעמי את ממעטת בשירי אהבה…
זה שיר צובט.
עד הסוף… לבל אתפזר.
להתראות טובה
טובה יקרה, אחפש במיוחד עבורך שירי אהבה…
איזה שיר יפה, רות, יש בו כמיהה לשקט והתכנסות, גם אצלי מתעוררת אסוציאציה של סוף ומוות ,כמיהה לסוף להאספות אל חיק הים כמו סירנה השבה מחדש הביתה,למצולה, גם הרשת שתאסוף את הדוברת מקבלת כאן בניגוד למקובל(מלכודת) משמעות חיובית – זוהי רשת רחומה שתשמור עליה מההתפרקות ותאסוף אותה אליה.
יפה השיר ונוגה ועולם הדימויים שלו מיוחד
אבל כמובן הנמען יכול להיות אהוב ואז איזו בקשה מעודנת ומיוחדת מפנה הדוברת אליו, איזו משמעות היא מייחסת לאהבתו – כמעט אלוהית, רות, השיר מזמין קריאות רבות ,רות
הוא יפהפה!
רות, אמנם פרסמת בזמנו את השיר בחוברת "פיתויים", אבל כשאני קורא שוב את השיר התתמימי הזה מחוץ להקשר ההוא, הוא נקרא באופן לא פחות חזק וכלל לא בסתירה גם כתפילה להיאספות אל רשת הנצח.
אמיר, גם המוות נכנס לעתים למסגרת הפיתויים
שיר יפה ועדין, רות, וגם אני קוראת אותו כשיר משאלה לרדת אל המצולות ההן שמהן אין חזרה.
אולי הפלגתי באסוציאציות, אך שמתי אותו לרגע בפי וירג'יניה וולף – וזה (גם) התאים. וגם בפי אופליה ('המלט').
איזה שיר מיוחד, יוצר אוירה קסומה, כמעט גותית… אני מסכימה עם ההגדרה של אמיר שהוא נקרא 'כתפילה להיאספות אל רשת הנצח'.
ועצתי : האספות אל עולם הדממה
מצודת הדגים הרחומה מפתה מאוד את בנות הים ואחרות, השיר שלך נקרא בנשימה עצורה, כמו בצלילה, המית הגלים מחרישה
אחרי שקראתי על תעלולי אודיסיאוס שסתם את אוזני מלחיו בדונג וקשר עצמו לתורן הספינה, לבל יתפתה לקפוץ אל הסירנות ועם זאת להאזין לשירתם המפתה מלחים לקפוץ המימה – להקשיב ביתר שאת, נכתב השיר.
לא תמיד הוא מובן לי עד תום. כל פירושיכם חושפים טפח ושניים ועדיין, שירת הסירנות, שירה בכלל מפתה מכל שירה מופלאה. אולי מביאה לאבדון? אבל אודיסיאוס ניצל, כך שהמבוכה שלי או של אודיסיאוס ברורה…
תודה למשבחים, למפרשים ןלקוראים. ציירתי גן עדן תת-מימי בלתי מוכר מלבד מן הספרים והאפוסים למיניהם.
בטוחני שלא הסברתי מספיק את השיר.למעלה סרט מוסיקלי ולמטה חוויות אחרות.
איזו פרישה רכה, בין אצות, והאם לבל אתפזר חשוב?
אינני רוצה להישמע אירוני או הומוריסטי, אך יש גם אופן שונה לחלוטין לקרוא את השיר ואין הוא מנוגד באופן כלשהו לכל הפירושים האחרים שנכתבו בתגובות.
האופן שאני קראתי את השיר דומה למדי לקריאתה של רות בלומרט עצמה, אם כי אפילו פשוט יותר.
שערו בנפשכם שרות כותבת את השיר מנקודת מבטו של דג במצולות: זה בדיוק מה שהדג יכול לראות ולהרגיש.
והנה, גם שושנה בן עדי רומזת על כך.
למען האמת, במשך דור שלם של כותבים וקוראים התרגלנו לקרוא כמעט רק שירים "אישיים" שבהם המשורר/הדובר הם כמעט בשר אחד.
אין משורר שמעז לכתוב כאריה במדבר, או כנחש עלי צור, או כציפור (שימו לב לזך: ראיתי ציפור רבת יופי/הציפור ראתה אותי" — והנה הוא מסוגל לכתוב מנקודת מבטו שלו ומנקודת מבטה של הציפור!
האמת היא שיכולתי לכתוב מאמר שלם על "הבשר האחד" של המשורר/הדובר (שנהפך למעין נוסח שגור ואפילו "מקולקל") אולם אינני רוצה לנצל לרעה את רוחב יריעתה של רות.
בשורות הראשונה והאחרונה ראיתי כימהון לאוהב. ובין השורות הללו זו הדרך שבחרת.
רק לספר לך, רות יקרה, שגמלה בליבי החלטה לקרוא כל יום שיר אחד משירייך. והתחלתי בזה. שכבר קראתי. ואהבתי, ולא היה לי מה לכתוב. אז לא כתבתי. כפי שקרה לי איתך פעמים נוספות.
אבל היום, פתאום, בכניסה הזאת, המחודשת אליו, הרגשתי כמי שמאחרת לפגישה מחזור. הנה כולם כבר סיימו להגג ולפטפט ולהעביר חוויות, ונשארתי קצת בצד. אבל דווקא הלבד הזה, מרגיש לי מאד טוב.ואפילו נקי יותר, כי אני בכלל לא מחוייבת למה שהם אמרו.והם לא יכולים לנזוף בי, (גם מאחרת וגם מברברת.)
והנה. אני קוראת פה לגמרי שיר אהבה ארוטי.הדוברת בשיר נענית להזמנה העדינה, הבראשיתית, להתעלסות.והיא כבר צוללת למקום בו היא אינה שומעת אלא את עצמה, בינות דגי החרב (כדימוי פאלי)עד לשיא. אז היא נותרת תשושה אחרי מעשה האהבה.
נפלא רות. נפלא. תודה על החוויות הפואטיות שאת מזמנת לי.
איריס יקרה, הפגישה אתך במטע הינה חוויה יוצאת דופן. אשמח אם תכתבי לי אישית, אם את פנויה.מה- לה- לה- ים…
בחיבה
רות יקרה יקרה. מחמאה מאישה יוצאת דופן מרגשת בצורה יוצאת דופן.
אכתוב לך בלילה שלי.