רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
.jpg)
רות, יפה הרעיון של פרפטואום מובילה בהתיחסות לכאב ככוח מניע כתיבה (מוטיב ציפור השיר). הכאב גואה וגואה ממעיינות הראש המזינים את עצמם ולציפורים רחוקות ונדירות (כמו רות)יהיה תמיד מה לשתות ולשיר
האמנות מקורה בפצע ,איך הפצע השותת מהווה לגבי הדוברת מקור בלתי נדלה לשירים בתנועה מתמדת ,ללא מנוח .יפה השיר , רות,ויפים דימוייו
אולי הגיעה השעה להיפטר מן הסטייה הרומנטית שאמנות מקורה ביסורים?
אולי הגיעה השעה לומר שאמנות נובעת משאיפתו של האדם לברוא וכל שאר הדברים הם חומרי הגלם לבריאת יצירת-האמנות?
גיורא, אינני רואה כיצד השיר עומד בסתירה לרעיון הצורך ליצור. הצורך לעתים מתחזק עד כי "ואני בחלבי ובדמי את הבערה אשלם". ובאמת, נראה לי שהיצירה מזמינה רעיונות ושירים ומפרה את עצמה, כפי שאין גבול להתפתחות הצורך לברוא וליצור המאפיין את האדם.מי בהצלחה ומי בפחות. אבל הרעיון כאן, הוא שהיצירה "מזמינה את עצמה". הכאב יכול אף הוא לעורר אותה, אך כמובן לא רק הוא.
לא התכוונתי לשיר אלא להערתה הרומנטיציסטית של חנה טואג.
אני לא אוהבת את המושג "סטיה רומנטית" אין צורך להדביק תויות על עמדות או דעות. יש מי שחושב שמקור היצירה בפצע והשיר הוא מעין סובלימציה של הכאב ויש מי שיטען אחרת, אין אנו עוסקים במדע מדויק. ועוד משהו כלל חשוב בכל דיאלוג :דברי חכמים בנחת נשמעים…
מדוע יש סתירה? ואגב נדמה לי שכל בריאה נוצרת מאיזה חסר – כך גם אמנות למיטב הכרתי
תודה חנה על דבריך הטובים.
תודה אהוד, אהבתי את דבריך.
אשר לעמדתו המצמצמת של גיורא בנוגע למקורות האומנות – איני חושב שאפשר להכניסם לסד. אי אפשר בהבל פה להתעלם מאין ספור יצירות אומנות שמקורן בסבל, אם כי מצד שני, הסבל אינו יכול להתנאות כמקור בלעדי ליצירה אומנותית. ושירה של רות אינו מבקש בלעדיות. הוא מביא מקרה פרטי ואינו שיר מניפסטי מטעם הסבל
א-פרופו הערתו של גיורא לשם, כאן למעלה – הערה שאני מסכימה אִתה:
השיר הקומפקטי והנמרץ הזה מעלה בי דווקא אסוציאציה של מיגרנה, ועושה זאת ביעילות רבה. נהניתי לקרוא אותו (וגם האיור – של מי הוא?).
מה שהזכיר לי שורה או שתיים ששעשעו אותי הבוקר בשיר של אגי משעול שגיורא פישר הביא כאן לאחרונה, גם הן בעניין ציפור וייסורים.
עדה, האיור הוא של יגאל תומרקין מ1991. תודה על דבריך.
נפלא רות איך היצירה באה אל המשורר ובוחרת בו. כאב הראש המזמין את ציפורי השיר מדבר אלי, אם כי, כמי שיש לו קילומטר'ז בכאבי ראש, אני חיב לומר שרגע כאב הראש אין בו שום שיר ושום נוצה רק הזמנה לשקט גואל.
מקווה שכאבי הראש שלך יפוגו במהרה. כאבי הראש בשירי היו ציוריים, ציפוריים, כמו הנשר המנקר בכבדו של הגיבור המיתולוגי יום יום…היצירה גורמת לאדם לחטט בעצמו ולהחשף.לפחות לגבי.
התמונה שיוצר השיר חזקה כואבת ועם זאת יש בה גם מהריפוי בעיני.
תודה לך חני.
שלום רות
הציור כל כך חי ומזויע למרות שברור שהוא מטפורי. גם לי השיר הזכיר את פרומיתאוס הכבול.
פתיחת השיר הזכירה לי את תחינתו של משורר תהילים "אשא עיני אל ההרים ,מאין יבוא עזרי"
ואילו כאן, האסון מגיע מההרים
להקות להקות.
אני נוטה לכיוון של גיורא לשם בפרשנותו את נושא האומנות. ה"סבל" הוא חומר טוב כמו אספקטים אחרים של הקיום האנושי (או של היקום כולו). העיקר הוא הדרך בה אתה משתמש בחומרים ויוצר מהם משהו שחותמך מוטבע בו.
גיורא
ה"בלי משים" הכל כך לא מכוון" מכוון את התנועה שבתוך השיר אל התנועה שבאיור המצורף ויוצר שלמות!
לא חשבתי על זאת, לאה, אבל האיור קלע בחדות למתואר בשיר. מדובר כמובן באמן אוהב שירה.
תוכן חדש ומקורי יצקת רות לכוס עם הציפור הטובלת בה מקור בפרפטואום מובילה (בילדות הייתי הולכת במיוחד להתבונן בה בחלון הראווה שבו ניצבה).
והאיור כל כך יפה.
זוכרת, רק עכשיו, תלמה. בזכותך…
תודה.
אהבתי את הכאב המתגבר המזמין צפורים רחוקות ונדירות ואת הפרפטום מובילה.
תודה שמואל, מסתבר שיש תופעות, כנראה בלתי טפשריות, כמו פרפטואום מובילה המגרות את הדמיון מעבר למציאות הנראית.