רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
שיר חזק. אילו מישהו אחר כתב אותו הייתי חושבת שהוא מגזים, אבל לך אני מאמינה– זה גם מצליח לצאת מן הפרטי ולייצג סבל אנושי כללי.
אבל למה פנלופה? מה הציפיה?
הכוחות של פנלופה על איתני הטבע מרשימים.כהרגלך, הדקות והדיוק הלשוני.
אולי כדאי לרמז לפרטים ההסטוריים של פנלופה.
מומלץ לקרוא את אודיסאוס לחיים גורי.
להתראות מחר.
בציפיה לאודיסאוס, במשך 20 שנה, פנלופה אורגת בימים ופורמת את מה שעשתה -בלילות, לבל תיאלץ להינשא לאחד המחזרים אחרי נחלת אודיסיאוס שנעלם. לבסוף היא נאלצת להיכנע ועורכת תחרות קליעת חצים ובה -מנצח הזר המושך שהגיע, אודיסיאוס. [ואריאציה אחרת על הנושא ראה אצלי במאמרי על "שבועת אמונים" מאת עגנון"… תודה עליזה שגרמת להידוק ההקשרים אצלי…
תודה סבינה על הדברים הנפלאים.
רות, כאב שאינו מוריד מטר, עצור בפנים – שיר חזק.
כמה שאת צודקת תמי. הכאב העצור מכאיב במיוחד.
חזקה מאוד הפגיעות ללא ריסים, ללא עפעף. והעין יבשה, ישבה.
חיצי האש, יכבו במקום להאיר, מתוך הרצון לשרוף את הימים?
תחושת הבערה הבלתי פוסקת והדמעות שיבש מקורן, כמה מטריף.
בוקר טוב רות
אני מוצא מוטיבים משותפים בין השיר שלך לשירה של דליה רביקוביץ' "הבגד". לא רק בגלל הדמות "המיתולוגית" העומדת במרכז השיר אלא בגלל התחושה שהמשוררת עומדת חשופה, בלי עור שיגן.
השיר שלך יכול לעמוד בכבוד ליד שירה של רביקוביץ'
הַבֶּגֶד / דליה רביקוביץ
ליצחק לבני
אַתְּ יוֹדַעַת הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,
בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶחָלִים.
אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.
הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.
מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי
אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת.
אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.
חייבת לנסוע, אשיב לך בהקדם. תודה מקרב לב.
תודה גיורא על האיזכור המחמיא. מסתבר שנשים סבלו בגלל מצבן החברתי-כלכלי-תרבותי מאז ומעולם. ואלת ד. רביקוביץ האשה מפנימה את הכאב והיא זו הבוערת. אין לה סיכוי.
פנלופה שלי תקועה במצב בלתי אפשרי עגונה כ20 שנה עם מחזרים תוקפניים הלוטשים עין לנחלת אודיסיאוס. [איננו יודעים אם פנלן]ה יפה, אבל היא נאמנה ועקבית וערמומית לא פחות ממנו. אלא שסבלה מופנם, ואפילו נערותיה מרמות אותה ומגלות כי בלילות היא פורמת את האריג [אין עלי בגד בכלל, אומרת רביקוביץ]היא דוגמה קלאסית לאשת איש נאמנה וחכמה. האודיסיאה אינה מתעכבת הרבה על סבלה, -היא אשה- ואני מזדהה עמו ומפנימה אותו בשיר. יש יאמרו הפרזה. יאמרו.
רות, שיר חזק, נוגע ללב. גם אני חשתי במקצת כמו פנלופה. בעצם — כולנו פנלופה, לפחות ברגעים מסויימים (ארוכים).
יש תגובות מחכימות.
תודה
עקיבא
תודה עקיבא על ההזדהות. לעתים קרובות אנו מזדהים עם דמויות מיתיות המצמצמות את תחושותינו להברקה ההולמת אותן ומכשפת אותנו.