רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
הי, גם אני מנסה לנחש 🙂
אופס, עכשיו השיר מופיע בשלמותו.
יפה התובנה הזו. ברווח שבין הנשמע לנעשה טמונה יכולתנו לראות את עצמנו בלי פחד.
בהמשך לשירך, אנחנו מהלכים עם הרבה טקסטים פנימיים,ישנם הנלחמים ומקריבים את חייהם למען טקסט.
יפה
הכוח של טקסט במובן השלילי, "שם הורד" של אומברטו אקו, הסכנה שבקריאת הטקסט של אריסטו, אודות הצחוק.
עליזה, תודה. הטקסטים רבים ושונים ולא אחת, כמו ב"שם הורד" אסורים ומסוכנים, כמו אידיאולוגיות ודתות…כרגע נשכח ממני שמו של מי שאמר :היה עצמך". וזה הקשה מכל.
סיפור חסידי, על הרבי רב זושא, שמספרים כי בכה בכי תמרורים ממש כמו תקיעת שופר לפני מותו, וכשנשאל מדוע, השיב: "חשבתי על זה שאם אעלה השמיימה, וישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? או שמואל הנביא? או רבי עקיבא? יש לי הרבה תירוצים. לא היו לי האינטואיציה שלהם, השכל, התנאים, הפרנסה… אבל אני יודע שלא זאת ישאלו אותי. הם ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא? ועל כך אין לי תשובה"
נחבא יקר, רב זושא מטרנופול אמר זאת.ואם גם הוא חש החמצה, מה אומר אני הקטנה?
צודק. הנשמע והנעשה אינם זהים. כנראה זה בלתי אפשרי.תודה אמיר.
תודה אמיר על הפרשנות . ההתמודדות והסכסוכים הפנימיים מקשים עלינו לקרוא את הטקסט שכתבנו בשעת חסד.
[צר לי שהתשובה קפצה ממקומה]
אמיר יקר, התשובות השתרבבו זו לזו וסליחה על הבלגן. תודה על התמיכה.
במיוחד אהבתי את השורה "ופעם בשעת אומץ נדיר – ניסיתי לכתוב אותו." אמירה חזקה.
את "האולם החשוך" שלך לקחתי כ"עולם חשוך". אולי משום שהיום אנו רואים סרטים בעיקר בטלוויזיה והחדר אינו חשוך. אבל העולם לעתים קרובות הוא חשוך עם התנגשויות מכאיבות.
את הקושי הזה ,את מטיבה לתאר בשירך היפה.
שוב תודה לך עליזה.
רעיון טוב, אולם-עולם, אף כי השיר נכתב כשהעדפנו סרטים באולם קולנוע חשוך. ובשניהם הסיפור קשה לכתיבה ולצפייה…תודה שמואל.
רות, התסריט כתוב אי-שם אבל הוא נשכח ונכנסים אחרים..והקושי באמת להיצמד לטקסט האישי..
רות, משורר טוב, לא פעם מאתגר מבחינה אינטלקטואלית וכך זה קרה במקרה זה.
היי רות
את גדולה, הריחוף בן ריגשי גדלות- שחקנית שבוחרת, לבין האדם המתלבט…
כניראה זה מקום דומה… הבחירה בן סרטים לבין החיים.
להתראות טובה
הי טובה, תודה על העידוד . [אגב, דומני שתהיי באזכרה לאלכס זהבי בירושלים, ונוכל להתראות.]
כן, כן, יהיה מענין
להתראות בקרוב טובה
את הטקסטים לסרטים שלך את תכתבי, אבל תני לי את הכתובת של הסינמטק שלך, רות. אפשר לעשות מנוי?
יפה ההתכתבות הזאת בשירך בין סרט חייך לסרט הצלולויד על המסך , בין הנעשה לנשמע. לפעמים לא נותר אלא לחייך על הדמיון או השוני ביניהם ולנסות להשלים עם הפערים. אהבתי את השיר,רות.
תודה לך חנה על ההשוואה וקבלת השיר.
מריו-שחר, איזו תגובה מגניבה [ראה מגניפיסנטית]!
אני חושב שכמו בסרט "דלתות מסתובבות" אנחנו שואלים את עצמנו: מה היה קורה אילו?
מה היה קורה אם היינו יותר אסרטיביים ומכתיבים וכותבים את המאורעות?
כל יום הוא סרט חדש המציג אין ספור סיפורים.
בדרך כלל אנחנו מסתפקים בסיפור המוכר. גם אם הוא קשה,הוא מוכר.
כאמור, צריך אומץ נדיר לכתוב ולשחק בסרט חדש.
אולי אפשר לקרא את הבית האחרון כהחלטה לשבת מהצד ולראות את הסרטים שהאחרים משחקים בהם.
אולי פחות מעניין ומספק
אבל פחות מסוכן.
כל יום בחיינו הוא סרט, לא פחות מסוכן ושרירותי מכפי שהיינו משערים.בתחרות אולימפית אחת, הנער המנצח במרוץ קרס ומת מן המאמץ. היוונים אמרו לאב שזה היום הנפלא בחיו, בנו חלק לו כבוד שאין כמותו.אני בעד חיי שלווה וטוב לב. משכתבי התסריט רוצים סרט פעולה. מה הם יודעים עלי? פחות ממה שאני יודעת על עצמי.