גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
.jpg)
נוף ביום מפויס
מַבָּט עוֹגֵב מִנְּתִיב אֳפָקִים
מְלַטֵּף חַמּוּקַיִם מְתוּחִים בְּצִפִּיָה,
רֶגַּע אֵלוּ שָׁדַיִם, בְּמִשְׁנֵהוּ פִּלְחֵי עַכּוּז
הַגּוֹלְשִׁים אֶל מְשֻׁלָּשׁ מִתְרַגֵּשׁ
בְּמַחֲזוֹרֵי שְׁקִיעָה וּזְרִיחָה
נִסְחָף בְּדַרְכִּי אֶל הַיָּם
שָׁם נֶעְתְּקָה נְשִׁימָתִי
וּפָרְחָה בִּמְאוֹת טְבִילוֹת
אָנָּא, אֱלֹהֵי הַנּוֹפִים הַמְּבֻיָּצִים
עֲשֵׂה שֶׁבְּבוֹא יוֹמִי
אֶטְבַּע בְּזֶה הָעֹנֶג.
אמן!
בהצלחה עם ספר השירים החדש.
אהוד שלום!
גם בשיר הזה, 2 הכותרות לאותו השיר; תפילה לאלוהי הנופים המבויצים ו-נוף ביום מפויס, מפזרות את תשומת לב הקורא בגירויים סותרים. אני מעדיפה את הכותרת הקצרה יותר.
בבית הראשון, כל עוד המבט העוגב והמלטף, סוקר את חמוקי הגוף הנשי ללא תיאור ריאליסטי שלהם ונשאר בעמדת המתבונן, הקורא יכול לתפוס את החוט המקשר של השיר. אך כאשר המתבונן או-ו הגוף " מִתְרַגֵּשׁ/ בְּמַחֲזוֹרֵי שְׁקִיעָה וּזְרִיחָה" – תיאור כללי של נוף שיש בו סמליות למצבו של האדם המתמכר לנוף מסוים, אז האני הכותב – "נִסְחָף בְּדַרְכִּי אֶל הַיָּם", שם ניתק החוט המקשר ונעתקת גם נשימת השיר בקריאת הדובר: "אָנָּא, אֱלֹהֵי הַנּוֹפִים הַמְּבֻיָּצִים" – ברור שיש כאן רמז דק (או גס, תלוי בנטיית הלב והלשון) לביוץ הנשי, ואולי גם לבּוֹץ הגברי שבו נמצא המשורר. לדעתי, הביטוי "הַנּוֹפִים הַמְּבֻיָּצִים" מפיל את רף השיר בגלל עודף תיאור של התבוננות קרה המתיימרת להביע רגש (עוֹגֵב, מְלַטֵּף) ואין בה עומק וכנות לתחושתי. עונג הטביעה אמנם מתחבר עם טבע הים ותיאור הנוף האנושי בבית הראשון, אך גם התפילה לא מתעלה ומביאה להזדהות עם "בְּזֶה הָעֹנֶג". בברכה ~ רוחה
שלום רוחה
סוף סוף, מאוחר בערב אני מגיע להשיב לתגובתך מאמש. קיבלתי את ההערה בנוגע לכותרת וחזרתי גם בכותרת הפוסט לשם השיר בספר. השיר הזה הוא אחד מצמד שירים המופיעים בספר זה לצד זה.(את השני, 'נוף ביום פסימי', אני מפרסם היום)
השירים מבטאים נקודת מבט אישית -גברית, ילדית (יש הגורסים שזה אותו הדבר)- על נוף 'אמיתי' הנשקף מחלונות ביתי שבנתיב אופקים – נוף שאני מתבונן בו יום יום מזה כארבעים שנה ועדיין בכל פעם מוצא בו משהו חדש.
השימוש בגוף האישה בשיר, אינו מקרי – הבית הזה אינו רק אוסף קירות, אלא בראש ובראשונה, האישה שאיתה אני חי יותר מארבעים שנה – וראה זה פלא, עדיין מרגשת אותי כבראשונה.
אהוד יום טוב!
תודה לתגובתך. בינתיים קיבלתי את ספרך היפה "ויהי קול" – תודה רבה! המעט שקראתי בו הוסיף לי עוד תובנות ונקודות מבט על שיריך.
ב"נוף ביום מפויס" ניתן לחוש את הכוונה , הצורך לחזור ולהתמזג עם הנוף הקונקרטי והנפשי דרך התיאור העוגב, מלטף וגולש מן הגוף אל הנוף – "נִסְחָף בְּדַרְכִּי אֶל הַיָּם", אל הטבילות שהופכות גם את הטביעה, סוף הדרך – לעונג נכסף.
אלא שהתחושות שאני מנסה למקד עכשיו בדרכי להתחבר אל השיר, עדיין נשארות ברמת ההבנה.
אני חושבת שתיאור חמוקי האשה הוא מעֵין סקירה לא אישית ודווקא הבית השני מביא את ההיסחפות ואת הנשימה הנעתקת ואת התפילה הרוויה רגש, אך עדיין הדימוי "אֱלֹהֵי הַנּוֹפִים הַמְּבֻיָּצִים" מקלקל את השורה ומפריע לי (מן הטעמים שכתבתי עליהם בתגובה הראשונה), לנשום את הרגע המיוחד הזה של השיר, איתך.
במיוחד בשירה – לפעמים אות, לפעמים מילה, לפעמיפ פסיק לפעמים נקודה, משנים את התמונה.
רוחה היקרה, אני מבין שנקודות השקפתנו בענין הנוף, שונות. בהזדמנות אשלח לך תמונה שתסביר אולי, קצת יותר, את עמדתו של השיר. בגדול, שני השירים עוסקים בפרטים של הנוף הנשקף מביתי. ביום המפויס, מתבלטים פרטים שאקרא להם לצורך העניין – אירוטיים, וביום הפסימי מתבלטים המעשים המגונים שאנו עושים באותם פרטים
יום טוב
אני מוכרחה לציין שאני מסכימה עם רוחה, גם לגבי הספר היפה וגם לגבי הביטוי שיש בו התנשאות גברית, פסקנית ומלגלגת על אלוהי המתבייצות. נכון שלא התכוונת , נכון שאתה לא שוביניסט, נכון שאתה משורר רגיש אבל לפעמים ביטוי שנראה הברקה והוא אכן הברקה, מבטא עמדה של התרבות . אנחנו המתבייצות נעלבות בקלות. שיריך מבטאים עמדה גברית וטוב שכך השאלה אם לא יכול להיות גבר אמפאטי שאיננו מתגדר בעמדה נוקשה סטריאוטיפית. אני נוגעת פה בשורשים שיכולים ועלולים להיות חשופים, ואנחנו עלולים לאבד את ידידותנו, לא לפני שאשלח לך את עבודתי כתמורה לספרך המקסים. כשייקל הקיץ והדרך לדואר לא תיראה לי כמו דרך במדבר.
אחרי שתקרא אתה מוזמן למחוק את חוצפתי. רוחה כותבת הרבה יותר יפה ואמפאטי ואני מניפת גרזן ידועה.
מירי יקירתי,
נסיוני בחיים, למדני לעולם לא להלחם באישה ובטח לא בשתיים
ועיקר שכחתי – הגרזן שלך קהה לעומת זה של זוגתי שתחיה
גם היא פמיניסטית? אני קוראת קריאה פמיניסטית ביקורתית ונוקדנית, איתך הסליחה. שמחה שסלחת לי
אופקים חדשים !
כמו כל דבר גם הנוף מסתבר הוא בעיני המתבונן
מחזור של שקיעה וזריחה הולך מצויין עם ביוץ:)
אהבתי
שבת שלום אהוד לך ולרעייתך המקסימה
הי ריקי
את מוזמנת עם האיש שלך לצפייה אישית מודרכת בנוף
שבת שלום
לאהוד
האוזן שלך אכן פרנואידית.
בסופו של השיר הבעת משאלה שהסוף יהיה טבול בעונג.
מאחר ולכולנו יהיה סוף, עדיף שיהיה טבול בעונג.
עכשיו הבנתי, גיורא, מה כוונת המשורר
ותודה על אישור האבחנה הרפואית
וקצת הומור, על הבוקר, לא יכול להזיק
רק טוב
אהוד