גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
המשוטט
לִבִּי הַמְשׁוֹטֵט בְּחוֹף חָרְפִּי
יוֹצֵא אֵלֵיכֶן, הַפְּגוּמוֹת
יוֹצְאוֹת הַדּוֹפֶן.
גַּעְגוּעֵי מַגַּע
נִשְׁלָחִים עַל פְּנֵי הַחוֹל
מְלַטְפִים ,
אוֹתָךְ שֶׁמִשְׁבְּרֵי הַזְמַן
חִסְפְּסוּ אֶת עוֹרֵךְ,
אוֹתָךְ, הַשְׁבוּרָה
שמִלְבַר,צְחוֹרָה
וּמִלְגֵו, בַּזֶּלֶת
וְאוֹתָךְ שֶׁאֵין בָּךְ מְתוֹם
לְמָעֵט, כֶּתֶם מוֹצָאֵךְ
מֵאַפְרִיקָה .
קצת מיותר, אך אני בשוונג תגובות.
אז הנה שיר אל האבנים. שיר צער על פגימות האבנים. יש אבנים שלמות, כמו למשל חלוקי הנ חל, ששטף המים ליטשון עגולוטת, נעמיות למגע – אך הפגומות זועקות: מה, אנו שאנו מחוספסות, שבורות, פגומות צורה – מה, אנחנו קטלא קניא?
אז אין לי מה לענות להן. כל יצורי הגו יש להם כנראה מקום מתחת לשמש … ? תמהני.