גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
כשעזבת
כְּשֶׁעָזַבְתְּ אוֹתִי זְמַנִּית
נוֹצַר תְּחִלָּה מֶרְחָב
שֶׁהִתְכַּוֵּץ אַט-אַט
כְּשֶׁעָזַבְתְּ אוֹתִי זְמַנִּית
שָׁאַפְתִי אֲוִיר מִזְדַּמֵּן
נִסִּיתִי לִצְלֹחַ אֶת הָרִיק
כְּשֶׁעָזַבְתְּ אוֹתִי זְמַנִית
הָרִיק הִפְנָה פָּנָיו אָחוֹר
הֶחֱוַרְתִי מוּל הַקִּיר
וְאָז אָמַרְתְּ שֶׁזֶּה סוֹפִי –
הַקִּיר הֶחֱדִיר קוֹר בְּגֵוִי
וּמוּלִי נִצְבָה כִּתַּת יוֹרִים.
נשמע כריקוד ספרדי, אהבה גדולה, טרגית ודרמטית
מעניין, גם בראשי עלה משהו דומה – תמונת כיתת היורים של גויה.
המתח הוא גם בחוסר הבהירות של טבע העזיבה הזמנית – האם סתם הלכה והדובר חווה זאת כעזיבה זמנית, או שמא… באמת…
המתח נשמר
עד לסוף המר…
העברת יפה את תחושת החופש עם העזיבה ההופכת להיות תחושת אובדן עם הזמן. למרות שאנחנו יודעים כבר בהתחלה שהעזיבה היא זמנית, אין ספק שהתחושת האובדן תשאר לנצח
מעניינת ההתפתחות והתהפכות בשיר.