בננות - בלוגים / / סיפור צבי עצוב
גילגול איטי
  • אהוד פדרמן

        דברי ימים אבודים  " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה."     וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע   עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים                   עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד   הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן   וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי,       רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה   שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת   שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי.   וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל   קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי    יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007   ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 .    שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

סיפור צבי עצוב

 

סיפור צַבִּי עצוב                                                                                              
 
הזמן, סוף עונת הטלת הביצים . המקום, סמוך לקו התפר בין שטח השיפוט של עיריית חיפה, המקפידה להזרים מי תהום נקיים לים  ומבשרת על כך בשלט, לזה של עיריית טירת הכרמל.  הים נמצא בשפל יומי . על החוף שוכבת נקבת צב-ים ענקית.  בשרה  צָבֶה.  אחת האחרונות בדור נפילות שחיו כאן בתקופה הטרום ציונית  כשעם ישראל היה בגלות.  מבצר ביתה במצב נורא. נראה כגג צריף ישן במעבֶּרֶת שער העליה.
מה לעזאזל יש לה לעשות בחוף , לצבּה מתה שגרה

בצריף שגגו פגום ? זהו צו הגוף. זכרונות גנטיים
 
הטבועים בבשרה שהחזירוה בעונת ההטלה למקום הולדתה .
 

בחול של חוף הכרמל, צבּים כבר אינם עושים
 
אהבה ולא מטילים ביצים. במקומם צמחו כאן
 
מִגדלים ולמרגלותיהם מתרוצצים רכבי שטח,
 
אופנועי ים וקהל מתרחצים המזהמים את האויר
 
המים והחוף . פה ושם מגיחה מהים שלפוחה
 
עצובה, מבקשת להשלים מעגל חיים, להקבר בחוף
 
געגועיה, עליו דרכו רגלי הוריה, באביב, לפני
 
כשלושים שנה.  היתה זו עליה זמנית, לצורך
 
הזדוגות והתרבות, לקיים את שנאמר במקורות
 
הצבּיים: הרבה ארבה את זרעך בַּחול אשר על שפת הים.
 
פעם  הכל היה כאן אחרת. רכבי שטח שימשו
 
בעיקר בצבא וסייעו להרג בני אדם . שקיות עשו
 
מנייר חום ולא מניילון לבן תכלכַּל המתחפש
 
למדוזות, מגרֶה את תאבונם של הצבּים סותם את
 
קיבתם וגוזר עליהם מוות ברעב. 
סבתא צבה הִטילה עשרות ביצים  בתוך גומת חול
 
בארץ אבותיה, כיסתה אותם 

בשמיכה פּוּחוֹלִית ושבה הימה . חמישים וחמישה
 
ימים ולילות שכבו שם, עד שבקעו הקטנים
 
מקליפתם ודידו דרכם אל הים. היתה זו שנה עם
 
טמפרטורות ממוצעות, פעם מעל 28 מעלות ופעם
 
מתחת, לכן נולדו באותה עונת רבייה בחוף הכרמל
 
גם צבּים וגם צבּות

זכרון חוף הכרמל נצרב גנטית בקרומי השחייה של
 אמא צבּה, ואמנם היא שבה
לכאן. זה לקח לה עשר
 שנים להגיע לבגרות מינית, עוד חמש שנים עד שהשתדכה  באחד מאיי הים לצב, צַבָּר נאה, טיפוס ביתי ואיטי בתנועותיו. יחדיו הם עלו לחוף דָדו, שמו החדש של חוף כיאט מילדותם. 
פעם החול היה  כאן אחרת. בשנות התשעים נבנו עליו מגדלי חוף הכרמל , שני קילומטרים של חולות זהב  כוסו בשלמת בטון והפכו לטיילת. על השאר נשפכה אשפה. זפת דבקה כספחת באצבעות הקרומיות . התנועה הצבית  האיטית ממילא , נעשתה בלתי אפשרית . אמא צבּה ואבא צב עשו אהבה חפוזה בניגוד לאורחָם ורבעָם הצבּי. היא הטילה ביצים, מצוות צבּים מלומדה, לא הספיקה לכסותן והסתלקה כל עוד רוחה בה מאימת קהל המתרחצים.
מהמחזור הצבּי הזה לא הגיע אף אחד לים. כצב
 
אחד, נענו לצו הקריאה,  נפלו עד הצב האחרון
 
במערכה הכושלת לשמירת רצועת החול מפני
 
פלישת הציויליזציה.
 
ועל כל אלה , בוכה הצבה בדמעות של דם .  
 
 
 

 

3 תגובות

  1. אבנר שטראוס

    נוגע ופוגע
    כמה חול יכול צב כחול לאכול
    ?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאהוד פדרמן