רשומון, או מה היה באמת בטיול החלומות המשפחתי

 

 

 

מסע בתא  משפחתי                                             

 

העדות הראשית של המספר שצר עולמו, צר לו על עצמו ורק על כך ידע לספר :

משפחתי, משפחת אתגר היתה האחרונה בין משפחות
 
ה'חבורה' שהשלימה את אלבום התמונות מטיול 

החלומות המשפחתי. מצבנו הסוציו-אקונומי אילצנו  

לסדר קדימויות קצת אחר מזה של חברינו. היותנו זנב 

לאריות שב'חבורה', גרם לדחית טיול החלומות 

בנימוקים, שדבררה הילה, שרת החוץ של המשפחה, 

רעיתו של ליהוא שזה אני, שר התחבורה,  שאנחנו 

עסוקים בדברים חשובים יותר,  שהילדים עוד קטנים, 

שיש סדר עדיפויות – קודם כל צריך לדאוג לחינוך, 

לשלוח אותם ל'סמר סקול' בלי ביקורים. ובלי 

שהרגשנו, הילדים  כבר גדלו, לא רצו  קיטנות ועשו 

בחופש הגדול מה בראש שלהם , ובכלל, לא רצו  

להגשים  את חלומות ההורים שלהם. 

בפרוס שנת 87 כבר עלה ריח לא נעים מדירת 

משפחת אתגר ב'שיכוןצמרות'. היו ליחשושים שאיננו 

מתאימים לחבורה. 

מילא שאין לנו ג'יפ משלנו ובטיולים המשותפים

אנחנו מתעלקים על אחרים, שאמנם אומרים שלוקחים
 
אותנו ברצון, אבל יש גבול – לא לצאת לטיול
 
החלומות המשפחתי בסקנדינביה ביולי אוגוסט זו כבר
 
בגידה בערכי המסגרת  ועל זה קשה יהיה, עם כל
 
הרצון הטוב, לעבור לסדר היום.

 הייתי מוכן לוותר על המסע ללכידות המשפחה ועל
 
החבורה באותה נשימה היות ועוד במבדקים לקורס
 
טיס התגליתי כסוציומט מוחלט. הילה, חיה חברתית
 
טורפת , לא היתה מוכנה אפילו לדון בכך.
 
לפיכך, שברנו תכניות חיסכון ללימודים גבוהים של
 
ליאנה, בתנו בת המצוה וליעד, בננו בן העשר וקנינו
 
כרטיסים לעשרים ותשיעי ביוני, רגע לפני שהמחירים
 
עולים. תכנון המסלול האתגרי הוטל על כתפי . על-פי
 
המפות בקנה מידה 1:1,000,000 המרחקים נראו
 
קצרים ורציתי שנספיק מה שיותר, שנְמָצה את ההנאה,
 
כלומר שהמחיר לכל קילומטר טיול ישאף
 
לאפס. הטיסה באל-על היתה שגרתית . בשל
 
אוברבּוקינג אופיני לעונה, נאלצתי , בעצתה של הילה,
 
להרוג שוב את סבתי ולהעביר את גופתה מבית
 
העלמין הישן בחולון לבית הלויות מפואר בקופנהאגן.
 
את הילדים צבטה הילה בזרוע עד שהופיעו כתמים
 
כחולים על עורם והם פרצו בבכי מר . המטרה הושגה,

 קיבלנו את הזכויות המגיעות לנו ועלינו על הטיסה.
 
הילה והילדים הוקפצו למחלקת עסקים ואני שהייתי

, לפני שהתכווצתי,  מטר ותשעים, קיבלתי מקום ליד
 
החלון במחלקת תיירים לצד זוג שמנים מחוברים
 
לקטטר שכן ידעו מראש שלא יצליחו להחלץ
 
ממושביהם במשך הטיסה בת החמש וחצי שעות . את
 
ענין ההשתנה פתרתי מתחת לשמיכה בעזרת בקבוקים
 
ריקים שסיפקה לי הדיילת בחיוך משתתף בצער.  אך
 
עובדת היותי סובל מבַּעַת הסֵגֶר (קלסטרופוביה) ,
 
הביאה לכך שמשך כל הטיסה בציפורניים זבות
 
הדם, נסיתי לפתוח את החלון כדי שירווח לי. אך
 
לשוא.

עד סוף הטיסה רזיתי בעשרה קילוגרם ומאחר ומרטתי
 
את שער זקני עד קרחת, היה קשה לשוטר בביקורת
 
הדרכונים לקשר ביני לבין תמונתי.  כפסע היה ביני
 
לבין גרוש חזרה  למולדת , אך שמחתי זו לא ארכה
 
יותר מכמה דקות . הילה שוב צבטה את הילדים.

 הפקיד התרכך והסכים להכניסני לדנמרק שבמהלך
 
מלחמת העולם השנייה הצילה את יהודיה , אך דוקא
 
עכשיו, בעת מבחן מחודש, הסגירה אותי בידי
 
משפחתי . 

בנמל התעופה  קסטרוּפּ  שכרנו מכונית. במסגרת
 מבצע המשפחתית של בדג'ט שילמנו עבור מכונית
 ברמה A וקיבלו שידרוג ל B שזה אופל קדט עם
 הילוכים רגילים . התכנון היה להיות כמה ימים
 בקופנהאגן, לבקר, בהרכבים משפחתיים שונים,
 בטיבולי, אצל בתולת הים הקטנה ובחנויות הסקס
 שבוֶסְטגָדֶה. למעשה, במשך שהותנו בעיר, לא עזבתי
 את כיסא הנהג של הקדט שכן אי אפשר היה למצוא
 חניה במחירים סבירים וההוראות על המדחנים היה
 כתובות בדנית בלבד. כדי לשמחני בעת מילוי
 תפקידי , קנתה לי הילה  כובע מצחיה וכפפות לבנות .
 כשיצאנו מהעיר, להצפין ולחצות את המיצר החוצץ
 בין הים הצפוני והים הבלטי במעבורת היוצאת
 מאלסינור בדנמרק ומגיעה להלסינגבורג בשוודיה,
 כבר עוצב גבי  בצורתו של כיסא הנהג בקדט והחלה
 עוד אחת מתקופות עצבונותי הבלתי מוסברים.

התור למעבורת התמשך לאורך חמישה קילומטר של כביש מגודר . התברר שבארצות הצפון יכול להיות מאוד חם כשיושבים במכונית ואין מזגן (בארצות הקור, מעצם הגדרתן, לא צריכים  מזגן) . התברר גם שאין שרותים בתחומי הגדר ואם מאן-דהו מנסה לצנן את גלגלי מכוניתו בסתר , מיד צצים שני שוטרים חביבים ולוקחים אותו למעצר בתנאי חמישה כוכבים.  שקלתי ברצינות את האפשרות הזו כלומר, מעצר עד תום הטיול, אך בסוף נכנעתי לתכתיב של כבוד ישראל בעיני הגויים. המקומיים שידעו מראש את הצפוי, היו נינוחים ורגועים, הוציאו ערכות פיקניק, הרתיחו מים לקפה על מכסה המנוע, מילאו בקבוקים ריקים בעודפי נוזלים שהצטברו בגופם ולא חשבו שכל העניין הוא שערוריה מלכתחילה. לעזאזל, התחלתי  את חישובי הכפייתיים, (ובעותה עת חִשְׁבה שלפוחית השתן שלי להתפוצץ), כל שעה כאן עולה לי חמישים דולר וזו רק תחילת הגשמת החלום של הילה.   לא ניתן היה לעקוף את הגויים בשולי הכביש. נסיתי להחיות את הסיפור על אֵחור למסע ההלויה של סבתי שהועבר אַד-הוֹק לשטוקהולם , אך הוא נפל על אוזניים ערלות . לאחר שלוש שעות (מאה וחמישים דולר) כשעלתה מכוניתנו סוף סוף על כבשׂ המעבורת, נטשוני בני משפחתי  לנפשי.  נאלצתי לבלות עוד כמה דקות יקרות ליד ההגה, מציית להוראות החניה בצמידות לאחורי המכונית שלפני, שוכח להכניס להילוך ולמשוך את בלם היד, רץ כל עוד רוחי בי אל השרותים. כל הערלים שעמדו קודם לכן לפני ומאחורי בכביש והשתינו בבקבוקים, עמדו עכשיו לפני . אפשר להתפוצץ.  בשעת ההשתנה הסתרתי בכף ידי את דבר היותי נימול .               הנסיעה במעבורת היתה קצרה ועברה ללא ארועים מיוחדים. הנזקים לקדט ולשכנותיה היו קלים. לאחר כחמישים דולר של מילוי טפסים הפלגנו לדרכנו היבשתית, שמחים וטובי לב. לא הספקנו לנסוע קילומטר אחד, ולִיעַד ובעקבותיו כהד, ליאנה, למרות היות הילדה    מאובחנת כאנורקטית ולמרות שבמעבורת סרבו השנים בתוקף לאכול באחת משלוש המסעדות המצוינות, החלו להתלונן שהם רעבים. רציתי לעצור בפונדק דרכים שמציע סמורברוד, אך הילדים רצו רק מקדונלד'ס.  סטיתי סטייה של חמישים דולר מהמסלול כדי למצוא את ה m המפלצתי . במקדונלד'ס יש תמיד חניה אז  הצטרפתי למשפחתי  ואכלתי סלט. כדי לסגור את הפער הלא צפוי בלוח הזמנים נסענו את מאתיים הקילומטר הקצובים לכל יום מהימים הבאים והגענו לאתר קמפינג  בעשר בערב. השמש לא הרפתה את אחיזתה בשמים.  שכרנו קראוון ונדחקנו ארבעתנו בשני כוכי שינה זעירים. פרסנו את שקי השינה שהבאנו מהארץ על המיטות. הילדים נרדמו מייד. הילה ואני התהפכנו על משכבנו בתורות כשכל התהפכות מרעידה את קירות הפיברגלס של הקראוון. על שינה לא היה מה לדבר. גם לא על התעלסות גנובה. אפילו הדיבור היה אסור בגלל הקירות הדקים והסכנה שהילדים ישמעו שאבא רוצה הביתה ואמא לא. לא נורא, התאפקות של שבועיים שלושה יכולה רק להלהיט את השיגרה היומיומית של הבית המתרחק מרגע לרגע, מדולר לדולר.    באופן מפתיע היה מקפיא בצפון .  באור של חצות נשמע לפתע קול זרימה חזקה של מים.  הסטתי את הוילון, הצצתי מהאשנב וראיתי  ברז כבאים  "2 פתוח וממנו נשפכות כמויות עצומות של מים  . אמון על הקפצות ליליות מהצבא, זינקתי בתחתוני החוצה וניסיתי לסגור את הברז. "תניח למים לזרום,"  צעק אלי  באנגלית הויקינג הענק שישב קודם בקבלה, "זה כדי שהם לא יקפאו," הסביר כשראה את סימן השאלה על פרצופי . את שארית הלילה בליתי  בהרהורים, איך אין צדק בעולם . בעוד ארצי סובלת ממחסור במים ומתעלפת מצמא בחום, כאן שופכים כמויות מים אדירות רק כדי שלא יקפאו הצינורות ויתפוצצו. אפשר להתפוצץ מקנאה, היתה מחשבתי האחרונה לפני שנרדמתי למשך כשעה.       

ככל שהתקרבנו לנורבגיה, הלכו הכבישים ונעשו
 
צרים. האוטוסטרדות נשפכו לדרכים דו מסלוליות,
 
שולי הדרך נעלמו בהדרגה, תחילה הסלולים ואחר כך

 בכלל. עד שהגענו, האתגרים  הכלואים בתא מעצרם,

 לאזור הפיורדים. שם הכבישים צרים ומפותלים
 
ורוחבם כרוחב מכונית אחת. הייתי עד להתנהגות
 
מוזרה של הנהגים שבאו מולי – לא רק שלא נדחפו,
 
הם עצרו, נסעו אחורנית , לעתים עשרות, במקרים
 
קיצוניים, מאות מטרים, עד שהגיעו למפרצון על פי
 
התהום ואפשרו לי הישראלי הנלחם והמשתאה להניף
 
את ידי בתודה ולחלוף על פניהם בתחושה קשה
 
שלעולם לא אוכל להחזיר לחסידי אומות העולם  טובה
 
תחת טובה . וחובות שאינם נפרעים, סופם
 
שתופחים ותופחים עד שטופחים בפרצופך בדיוק
 
ברגע שאינו מתאים לך.    הנהיגה באזור הפיורדים
 
היתה  קשה. בשל העיקולים הרבים שררה  בחילה
 
מתמדת בתא המשפחתי החם שלנו. מידי פעם היינו
 
עוצרים כדי לצפות בנוף הנפלא של הפיורדים. אך גם
 
הנוף המדהים ביותר, ברגע שהוא חוזר ונשנה,
 
משעמם  עד מוות. ליעד היה ראשון לחטוף הרעלת
 
נוף. הסימפטום המקדים היה כשסרב לצאת מהמכונית
 
באחד המצפורים המומלצים ב 'לונלי פלנט' . הילה
 
ניסתה לדבר אל ליבו . זה יעשה לך טוב, אמרה,
 
לשטוף את העיניים, להתאוורר , לעשות משהו אחר
 
חוץ מלקטר. כשזה לא עזר, ניסתה לדבר אל כליותיו ,
 
תעשה את זה כדי שאבא לא יתרגז, אתה יודע שיש לו
 
לב חלש ואנחנו צריכים אותו בשביל הנהיגה בכבישים
 
הצרים  האלה. אני דיברתי למוחו של הילד. אתה יודע
 
כמה עלה לי להביא אותך לכאן, להרחיב את עולמך 

הצר כמסך טלויזיה . את עתידנו בבית גילהזהב משכנו,
 
ציטטתי לו שקר מהשוק האפור . וליעד בשלו.
 
בעקשנות של מתנחל בחיתוליו שלף שלט שהכין
 
מבעוד מועד: " למען שלום בית מזויף אני לא זז
 
ממקום מושבי ". תוך רבע שעה הבינה ליאנה לאן
 
נושבת רוח ההצלחה ונדבקה אף היא ברעלת הנוף. ואז
 
הכליות ניצחו את ליעד והוא יצא להשתין. לקח לי יום
 
נוסף  להכנס לאפטיה, סימפטום מתקדם של רעלת נוף.
 
רק הילה לא הפסיקה להתפעל ודרשה לא להחמיץ את
 
השידורים החוזרים של המראות הנפלאים . מרגע זה
 
ואילך בילינו עשר שעות ביום בנסיעה, חלקן במכונית
 
וחלקן במעבורות . בין השתיקות האלימות,  דנו

 בנושא: לאיזו מוסיקה להאזין ברדיו/טייפ של
 
המכונית ובאיזו עוצמה. האם מוסיקה קלסית כמו
 
שרציתי , שירי להקת הנח"ל – טעמה של הילה, רוק
 
כבד שאהבה ליאנה, או " כפית של דבש, כפית של
 
דבש, כפית של דבש עושה לי את היום…" השיר
 
היחיד שהצליח להרגיע את ליעד ולמרר בדביקותו
 
המתוקה את חיי השאר. ליאנה וליעד התווכחו בלי
 
הרף על חלוקה טריטוריאלית של הספסל האחורי ורק
 
האיום שהם יושלכו מהמכונית ויצטרכו לגור לנצח ליד
 
פיורד מדהים, הצליח להרגיעם למשך שעה קלה. נושא
 
נוסף שעלה בשעת הטיול, האם לפתוח או לסגור את
 
החלון, וחלונו של מי ישלוט במרחב האוירי ?
 
בסוף הוסכם על רוטציה בשלטון.    

הימים בקרבת הקוטב הצפוני היו אינסופיים. את
 
הלילות הקצרים שלא החשיכו אף פעם עד להקלה
 
שבאפלה , בילינו בביקתות עץ מבודדות שאת המפתח
 
לדלתותיהן הנחנו בבקר מעל למשקוף ואיש לא טרח
 
להפתעתנו לבוא ולראות אם הישראלים גנבו מגבת 

מאפרה או ידית של ברז . 

לאחר כשבועיים בהם נראה הכל פיורדי ללא תקנה,
 
אף שהצלחנו שלא לחזור על דרכנו פעמיים, הגענו
 
מאותגרים עד הקצה, לברגן, העיר הגשומה
 
בעולם. לקחנו חדר במלון חמישה כוכבים עם שתי
 
מיטות קינג סייז. הילה חלקה מיטה עם ליאנה ואני

 חלקתי את השניה עם ליעד. הילדים חגגו את שחרורם
 
עם הטלביזיה והמיני בר. הילה יצאה לחפש חנויות
 
בגדים , ומצאה שברגן מוצפת שווקי דגים. אני
 
טיפסתי על הקירות בגלל כאב שיניים. הרופא

   במרפאת החרום אליה הופניתי (אגב, יהודי כמו רוב
 
רופאי השיניים בעולם כשהשאר הם הודים ), אמר לי
 
שזו תופעה ידועה, חומציות יתר בקיבה, תוצר לוואי
 
של טיולים משפחתיים שבאין מוצא מילולי, עולָה
 
לחלל הפה ומאכּלת את ציפוי השן .

המסע במעבורת מכריסטיאנסאנד בדרום נורבגיה להירטשאלס בצפון דנמרק, בואכה לגו-לנד היה הדובדבן בקצפת הטיול.  לפני העליה למעבורת, עצרנו לארוחה קלה במסעדת דרכים. באותה עת נערכה במקום סעודת חתונה שנראתה כסעודה אחרונה . גברים בחליפות שחורות, מעונבים בפפיון תואם. נשים בלבן, זרי פרחים, הספדים, דיבורים מהוסים , מוסיקה של גריג ברקע.

ניגשתי להביע תנחומי לזוג הצעיר.      

הים הצפוני געש. המעבורת היטלטלה כקליפת אגוז .
 
הילה, ליאנה ואנוכי שקיבתנו רגישה, לא מצאנו מקום
 
לעצמנו, התרוצצנו מסיפון לסיפון, עלינו וירדנו
 
בסולמות ברזל, פנינו הוריקו,  ביקשנו לרדת מהעולם,
 
למכור את נשמתנו לפוסידון אל הים שיעשה משהו
 
לטובת הענין, הקאנו את נשמתנו בלי לחוש כל הקלה.
 
לעומת זאת, אויר הים הצלול כיין עורר אצל ליעד
 
תאבון בריא. בלי כל התחשבות בהוריו , דרש את
 
ההמבורגר הצ'יפס והקטשופ שלו. בכוחות אחרונים,
 
זחלה איתו הילה למסעדה שהיתה ריקה, למעט קומץ 

יורדי-ים זקנים מעשני מקטרת שקיבתם ברזל, שותי
 
בירה מחבית ומנבלי פיהם בבדיחות גסות. הילה קנתה
 
לליעד את מאכליו האהובים. היות והילד לא הבין את
 
הבדיחות בנורווגית,  הרשתה לעצמה להשאירו
 
בחברתם הדוחה וברחה כל עוד בני מעיה בביטנה, אל
 
הסיפון.

 

העדות של הילה: הטיול בסקנדינביה ב 1987 היה נפלא, ממש חלום. אני זוכרת כל יום מה ראינו ומה עשינו ואפילו מה כל אחד לבש. אף יום לא חזר על עצמו. מעבר לנוף המהמם, זו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שהיינו כל המשפחה יחדיו למשך תקופה של יותר מכמה שעות רצופות. לאף אחד לא היו תרוצים  להתחמקות מהחמימות המשפחתית. אֵלו ימים שלא יחזרו לעולם. נסיתי לשחזר את ההצלחה במשך שנים ומודה, לא הצלחתי. אגב, אני וליהוא , היינו צוות לענין עד שהתגרשנו, הוא היה נהג מעולה ואני נווטתי אותו מצוין .

 

העדות של ליעד: מעולם לא הייתי בסקנדינביה. הסיפור של אבא נשמע מדליק. מקווה לנסוע לשם עם אישתי והילדים. (אל תספרו להורי, זה עלול לצער אותם, אבל אני על הטעויות שלהם לא אחזור). כללית, מה שאני זוכר מחו"ל זה שהורי לקחו אותנו, הילדים, למופע הַפְלָצוֹת נהדר שנקרא 'לונה-לונה'. על במה קטנה, באמצע אוהל שהוקם בפארק, עמדו לוחות עץ ובהם חורים אליהם היו צמודים ישבנים ערומים שהפליצו מנגינות מוכרות מהבית. עד אז חשבתי שלהפליץ זה לא יפה ומאז הבנתי שכל מעשה שבנסיבות מסוימות נחשב מכוער, בנסיבות מתאימות הוא מעשה אמנות .

 

העדות של ליאנה : כשהייתי בגיל ההתבגרות, נהגו הורי להתעלל בי, לקחו אותי בעל כורחי לטיולים ממושכים בחו"ל והאכילו אותי סמורבורד שזה פלטה קרה של שרצים. בגלל זה הפכתי להיות  אנורקטית. אם אתם רוצים יותר פרטים, תפנו לאבי, הוא כתב זכרונות אחרי שהשתחרר מעשרים שנים במעשיהו של אימי . אתם שואלים מה עם אמי? ובכן, היא קיבלה עונש מקורי , עזבה את אבא והתחתנה עם מדריך טיולים . משהו יותר אישי על עצמי ? אם אעשה פעם טעות ואתחתן, לעולם לא יהיו לי ילדים.