גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
מכירים את התחושה? אתה נמצא הרחק מביתך, בלב רחוב הומה אלפי זרים בכרך בן מליונים ופתאום אתה מרגיש אבוד במקום ובזמן….
מקום לדאגה
מוֹתְנֵי צֶ'לוֹ חֲבוּקִים בֵּין יְרֵכֶיהָ
חָלִיל צָד לָהּ אֶת טַרְפָּהּ
מוֹצִיאָה נִשְׁמָתָהּ בִּצְלִילֵי סוֹפְּרָן
מֵאֵת וֶרְדִי
חָצוֹצְרָה מַרְחִיבַת חָזֶה
מַטְפִּיחָה לֶחְיֵי חַיִּים נְפוּלִים
כִּינוֹר מְרַחֵף
תַּחַת גַּגּוֹן דּוֹלֵף
קוּפְסַת פַּח
רֵיקָה מִמַּטְבֵּעוֹת
מִדְרָכָה חֲלַקְלַקָּה
סָמוּךְ לְאוֹפֶּרָה מַלְכוּתִית
זֶהוּ בְּדִיוּק
הַמָּקוֹם לִדְאָגָה.
יולי 2003 , קובנט גרדן לונדון
לאהוד, תמונה יפה ועגומה. שתי השורות האחרונות צובטות.
אני חוזר ומציין שלדעתי משחקי הלשון שלך בבית הראשון עד כמה שיהיו מבריקים סוחבים(אצלי) את השיר לכיוון של "איזו הברקה יפה" אבל פוגמים ומסיחים את הרגש מהאלגיות של התמונה.
גיורא ידידי, איך נאמר – החיפזון הוא מן השטן. לדעתי שיר, בניגוד לכתבה בעיתון, ראוי לקרוא מספר פעמים ולתת לו לשקוע בתוכך לפני שאתה רץ לספר לחבר'ה על החפוז שהיה לך איתו . מהירות התגובה שלך מעידה שקיבעת לך עמדה מראש לגבי מה שאתה קורא 'משחקי הלשון' שמאפינים לדעתך את כתיבתי. ואשר לעצם דעתך, היא בהחלט לגיטימית, אך שאלתי את זה שכתב את השיר והוא חולק עליה ואומר שאילו אינם משחקי לשון אלא פיתוחים מקוריים של תמונה בנאלית שהוא צילם מקום המוכר כמעט לכל אחד בהקשרים של בילויים שמחים ושלדעתו הפיתוחים האלה דווקא תורמים למהלכו התקין של השיר לסוף פחות שמח
לאהוד, אין ספק שמי שכתב את השיר חולק על דעתי. עובדה, הוא כתב אותו כך.
רק ניסיתי להעיר את תשומת ליבך למה שמשחקי הלשון התכופים גורמים לי.
למרות שאני הרבה פחות מבריק ממך בחידודי לשון (ואני אומר את זה בצער כי הייתי רוצה להיות מבריק יותר), לפעמים מתגלגלת לידי פנינה כזו ואז אני שוקל המון זמן אם להכניס אותה לשיר או לא, לרוב אני מתגבר על עצמי ולא מכניס כי יש לי תחושה שהחידוד יפנה את תשומת הלב לעצמו ויפגע בשיר.
אבל, אנחנו שונים. ויפה שכך למען שנינו ולמען הקוראים.
גיורא, בכל מקרה איני נמצא בתחרות כתיבה עם אף אחד וחושב שקריאה ביקורתית מעמדה של 'השוואת ביצועי עטים' אינה בסיס מועיל לשיח ספרותי.
לאהוד
כל מה שרציתי לומר הוא שיש הבדל בטעמים , זה לגיטימי וטוב שזה כך כי זה מאפשר סגנונות שונים וכל לא כולם מתנבאים באותה רוח.
אבל הבנתי,כולנו כנראה פתוחים לביקורת אצל אחרים.
אהוד, הבית השני, עם הסיום הפתוח לרגש (המקום לדאגה שהופך למקום פיזי) מגיע ונוגע.
לגבי הראשון נושא להסכים עם גיורא.
מיני חומרים ברוקיים כמו גג דולף, חליל שצד וצאת הנשמה עושים אותו מצויץ משהו.
ובכלל, זו גברת אחת או להקה של חמישה? לא ברור.
נ.ב.
צ"ל מתפּיחה, לא?
שיר רגיש ומכמיר לב, אהוד. לכדת רגע והפחת בו חיים בתוך תמונת הכרך
אמיר ידידי, לגבי הבית הראשון – ראה גם תגובתי לגיורא. לגבי החומרים הברוקיים והציוץ, גם המוסיקה שמושמעת שם וגם הארכיטקטורה מסביב יוצרים אוירה לא אמיתית שלא לדבר על מזויפת (לפחות בעיני כותב השיר). השיר נכתב בנוף מסוים ולכן המילים בבית הראשון לא נבחרו באקראי לגבי מטפיחה – אמנם הכתיב פחות מקובל אך זו אינה טעות: טפח במשמעות , תפח, צבה מחמת לחלוחית ורקב, התנפח
רציתי להוסיף לזכותך, אמיר, את יכולתך להעביר ביקורת בצורה בונה ומניח שרכשת את היכולת הזו בשנים רבות של הנחית סדנאות כתיבה. איך נאמר במקורותינו: דברי חכמים בנחת נשמעים
תמונה נוגעת ללב
שיר יפה, שום דבר לא מיותר.