גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
את הטיול הראשון בחו"ל סיימנו, חברתי דאז, חברתי לחיים ואנוכי, ברומא. זה היה בקיץ 1971. בפברואר 1972 נישאנו. עד היום, אחרי ארבעים ושתיים שנים, שישה חודשים, עשרים ושישה ימים, שלושה ילדים וארבעה נכדים – אנחנו מנסים, בהצלחה חלקית, לברר, מדוע עשינו זאת.
נחתנו בקופנהגן. שכרנו פיאט 850 עם לוחית זיהוי איטלקית. שתי דלתות. מנוע אחורי רועש , גיר עם שלושה הילוכים קדמיים , תא מטען קדמי . גרסה שמנמונת של פיאט 500 המיתולוגית שעדיין מתגלגלת בגרסתה העתיקה כשבתוכה נטוע מנוע של ווספה, או למברטה, בדרכים העקלקלות שלאורך רצועת החוף היפהפיה של אמלפי, דרומית לנאפולי. על לוחית הרישוי השחורה של הפיאט 850 נכתב באותיות קידוש לבנה : "רומא". משך חודש וחצי הסתובבנו בדרכיה של אירופה הקלסית במכונית הזאת. יָשַׁנּוּ באתרי קמפינג בשקי שינה פרוסים באוהל איגלו עם ריצפת בד, חידוש שאחי הביא ממסעו בארצות הברית. מטעמי חסכון/קמצנות (תלוי במיגדר הנשאל/ת), לא רכשנו מזרנים. במקום זאת פרסנו על האדמה, מצע עשב שנקטף בדנמרק וטייל איתנו ברחבי אירופה כנוסע סמוי, רבוץ בספסל האחורי של הפיאט.
בגבול בין שוויצריה לאיטליה, נאלצנו להשליכו מהמכונית כדי לא להעצר בידי שוטרי המכס כמבריחי גראס.
הרומאים ידועים מימי קדם כסוללי הדרכים הראשונים באירופה, ולשם כך השתמשו בעבדים, בין השאר באבותינו שלפי מיתוס הגלות הציוני (שאין לו תימוכין היסטוריים מדעיים )הובאו לרומי לאחר חורבן בית שני בשנת 70 . אלף תשע מאות שנים מאוחר יותר, כמחווה של צדק היסטורי, סללו רומאים במו ידיהם את הדרכים בצפון אירופה ובכל מקום בו עברנו, נפנפו לעברנו כמי שגילו אחים לא צפויים בקריאות "בֶּלָה רומא"
איטליה הדרומית, ים תיכונית, חמה, רעשנית, צפופה ומלוכלכת חוצות. מאידך , חושנית, נינוחה, בטוחה ביופיה – היא אהבה מאוחרת. רוב ימי הבוגרים שאפתי כמטייל, לגלוש מפסגות האלפים. חיפשתי את יובש המזג והקרירות של תושבי צפון אירופה. באיטליה עצמה, עד לקיץ זה, לא הדרמתי מעבר לרומא.
אמלפי ובנותיה אינן מתמסרות בקלות, בעיקר לא לבני 60+. כדי להגיע עדיהן אתה מסתכן , מטפס בכבישים עקלקלים, בהם החוק השולט הוא שאין חוקים. ולמרות זאת אין כאן אלימות. מסתכנים, חותכים, לוקחים זכות קדימה משמאל ומימין (אופנועים וקטנועים גם מלמעלה ומלמטה ). אם הצלחת, הצלחת. אם לא, סחתיין לזה שהצליח. באמלפי המכוניות קטנות ושרוטות, הפגושים רופפים, האנשים מתחככים, נוגעים, מתחבקים . קוראים למלון השוכן במרומי עיירת המוסיקה המקסימה, Ravello בשם המדוייק כל-כך, Villa amore . זה מלון שכניסתו חבויה בקצה סמטה צרה מרוצפת אבן והוא צופה ממרום הצוק הנופל בתשעים מעלות, מאות מטרים אל הים שצבעו כחול עמוק, הפרוס תחתיו . שם, ישובים במרפסת, לוגמים קפה קר, מכרסמים סלט ירוק ומקנחים בלימוצ'לו , מצאנו תשובה רגעית, לשאלה הנצח, למה בכלל מתחתנים ?
למחרת טיפסנו על הר הגעש ווזוב שהתפרץ לאחרונה לפני שבעים שנה, אך זה כבר סיפור אחר.