פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
7.
בְּבוֹקֶר יוֹם בָּהִיר
יָצְאָה גְּבֶרֶת פּינְסְּקִי
לִנְשֹׁם אֲוִיר נָקִי
וְלִקְטוֹף כַּמָּה פְּרָחִים
לְשֻׁלְחָן הָאוֹכֵל
וְכָכָה זֶה הוֹלֵךְ:
דָּבָר רִאשׁוֹן
אוֹמְרִים שָׁלוֹם לְלִישָׁה
נוֹתְנִים שְׁתֵּי עוּגִיּוֹת
ל דִיקְסִּי וּבְּרִיקְּסִי
בְּדַרְכָּם לְבֵית-סֵפֶר,
לוֹקְחִים שָׁלוֹשׁ
נְשִׁימוֹת אֲרֻכּוֹת
וְחוֹזְרִים לְגִנָּה
לְחַפֵּשׂ פְּרָחִים.
"שָׁלוֹם",
רָצְתָה לוֹמַר
גְּבֶרֶת פּינְסְּקִי
אַךְ בִּמְקוֹם
יָצָא לַה
"אַיי!"
כִּי הַדֶּשֶׁא
היה
רֵיק!
מִיָּד בָּאָה סיסְיָיה
וְאָמְרָה:
"חַיּיָבִים דָּחוּף
לִכְתּוֹב עִיתּוֹן!"
וּמַהֵר-מַהֵר כָּתְבָה:
"הַמִּשְׁטָרָה מְבַקֶּשֶׁת
אֶת עֶזְרַת הַצִּבּוּר
בְּחִיפּוּשיהּ
אַחַר לִישָׁה.
נִרְאָה לָאַחֲרוֹנָה
עַל הַדֶּשֶׁא,
וּמֵאָז
נֶעֶלְמוּ עִקְבוֹתיו.
גובהו כְּגוֹבַהּ שֶׁל לישׁוֹת,
עיניו בְּצֶבַע שֶׁל לישׁוֹת,
צֶבַע שְׂעָרוֹ בְּצֶבַע שֶׁל לישׁוֹת,
מִבְנֶה גּוּפוֹ שֶׁל לישׁוֹת,
לְבוּשׁוֹ – שֶׁל לישׁוֹת,
וְלוֹ חָמֵשׁ זוּגוֹת רַגְלַיִם
בְּלִי נַעַלֵי סְפּוֹרְט".
כָּךְ כָּתְבָה,
כִּי קְצָת מִהֲרָה,
אַךְ
כֻּולָּם קָרְאוּ
כֻּולָּם הֵבִינוּ
וּקְצָת דָּאֲגוּ.
"צָרִיךְ דָּחוּף
לְסַיֵּר בָּעִיר"
אָמַר מַר קְלַפְּקִיס
וְהָלַךְ לְסַיֵּר בָּעִיר.
וּפִתְאוֹם בָּא
רֶכֶב אָדוֹם
מִמֶּנּוּ הֵגִיחַ
מַר מַבְטִיחַ
רֹאשׁ הָעִיר
עִם גְּבֶרֶת דּוּמְבָּה
וְאָדוֹן נִידוּמְבָּה.
וּמִיָּד
מַר מַבְטִיחַ
נָשָׂא נְאוּם:
"בְּשָׁעָה קָשָׁה זֹאת
חַיָּיבִים לְהִתְאַחֵד
סְביב הָעִירִייָּה
וְסביב העוֹמֵד בְּרֹאשָׁהּ",
כָּךְ נָאַם מַר מַבְטִיחַ
וְסֵירַב לֶאֱכוֹל בַּטָּטָה.
"כֵּן, כֵּן"
אָמְרָה גְּבֶרֶת דוּמְּבָּה,
"כֵּן-כֵּן, כֵּן-כֵּן"
אָמַר אָדוֹן נִידוּמְבָּה
וּשְׁנֵיהֶם נִסּוּ
לִמְחוֹא
כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת,
אַךְ יָצָא לָהֶם חַלָּשׁ,
אוּלַי בִּגְלַל לִישָׁה.
"צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הַרְבֵּה רַעַשׁ!"
אָמַר דיקסי,
"כֵּן, צָרִיךְ
הַרְבֵּה לִצְרוֹחַ,
אוּלַי לִישָׁה
יִשְׁמַע!"
אָמַר בריקסי
וְהֵם מִיָּד הִתְחִילוּ
לִצְעוֹק
לִצְרוֹחַ
לִדְפּוֹק
לִבְעוֹט
לִמְעוֹך
לִשְׁבּוֹר
כֹּל מִינֵי דְּבָרִים:
כַּדּוּרִים
בָּלוֹנִים
בַּקְבּוּקִים
פַּחִים
פַּחִיוֹת
שַׂקִּים
שַׂקִּיוֹת
וַאֲפִילּוּ…
פֹּה וְשָׁם…
כַּמָּה גְּדֵרוֹת!,
כִּי הָיוּ עֲצוּבִים,
קְצָת.
אַךְ זֶה לֹא עָזַר.
"צָרִיךְ מִיָּד לְנַקּוֹת
אֶת כָּל הָעִיר!"
אָמַר מַר פֶּרְקוּלָטוֹר,
"כִּי זֶה תָּמִיד עוֹזֵר"
וּמִיָּד נִקָּה
אֶת כָּל הָעִיר
וּבְסוֹף טִפֵּס
עַל סֻלָּם גָּבוֹהַּ
לְנַקּוֹת אָבָק מֵעֲנָנִים
אַךְ הַסֻּולָּם
הָיָה קְצָת גָּבוֹהַּ
מִדַּי
וְהָרוּחַ לְמַעְלָה
הָייְתָה קְצָת חֲזָקָה
מִדַּי
וּמַר פֶּרְקוּלָטוֹר
נָפַל,
קְצָת,
מִגָּבוֹהּ
עַל שׂיחֵי וְרָדִים
לְיַד הַדֶּשֶׁא
וְנִשְׂרַט,
קְצָת
וְצָרַח בְּשִׂמְחָה:
"מָצָאתִי!
מָצָאתִי!"
בְּיָדוֹ הָיָה
רַק פֶּתֶק
וּבוֹ כָּתוּב
בִּשְׂפַת הלישות:
"בּוּר בּוּר,
מוּר מוּר,
דוּר דוּר,
גּוּר גּוּר"
וּבִשְׂפַת הָאֲנָשִׁים:
"הָלַכְתִּי
לְבַקֵּר אֶת אִימָּא,
אֶחֱזוֹר
בְּקָרוֹב"
כֻּולָּם שָׂמְחוּ
וְהָלְכוּ לִישׁוֹן
קְצָת עֲצוּבִים
כִּי קְצָת קָשֶׁה
לִישׁוֹן בְּלִי לִישָׁה
8.
בַּבּוֹקֶר
יוֹם לְמָחֳרָת
כֻּולָּם הִתְעוֹרְרוּ
מִצְּלִיל נָמוּךְ
בִּלְתִּי יָדוּעַ:
"טוּק-טוּק,
טְרוּק-טְרוּק,
טירוּק- טירוּק,
טוּרוּק-טוּרוּק,…"
מְאד נָעִים
מְאד קָבוּעַ
שֶׁלא נִפְסָק כלל
אָז
כָּל הָעִיר
רָצוּ לְדֶשֶׁא
כִּי חָשְׁבוּ
אוּלַי
לִישָׁה
חָזַר!
אֲבָל
לא הָיָה שָׁם
לִישָׁה,
שׁוּם לִישָׁה!
הָיָה שָׁם
עַל הַדֶּשֶׁא
לֵב גָּדוֹל
אָדוֹם וְרַךְ
מְאד
מְאד
אוֹהֵב.
כֻּולָּם
חִיבְּקוּ
חָזָק-חָזָק
אֶת לִבּוֹ הגָּדוֹל
שֶׁל לִישָׁה
וְשָׁרוּ אִיתּוֹ:
"טוּק-טוּק
טְרוּק-טְרוּק
טירוּק- טירוּק
טוּרוּק-טוּרוּק
כּוֻלָּנוּ אוֹהֲבִים
אֶת לִישָׁה".
וְהָיָה
מְאד
מְאד
שָׂמֵחַ.
פרק ראשון ראה : http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=249&itemID=8505
פרק 2,3 ראה: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=249&itemID=8618
פרק 4: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=249&itemID=8691
פרקים 5,6 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=249&itemID=8836#post8836
בסוף נשאר מלישה רק הלב? אבל העיקר שכולם שמחים, ולישה מה? הוא משל? הוא מראה את הטהר והתמימות שיש עדיין בעולם והאהבה?
חני יקרה,
לישה לא משל. הוא חיי וקיים ופועם בלב של כולנו. אני בטוח שאם נקשיב לו תמיד, העולם יהיה פחות רווי סבל. רק להקשיב לחוכמת האהבה.
יופי אבל אני רוצה את לישה חזרה
הוא הרבה יותר מעניין מסתם לב גדול ואוהב.
לכולנו יש אימא… שנים רבות פעם בשבוע הלכתי לבקר אותה. היום כבר אין צורך, זה נשאר אי-שם בין פעימות הלב…
הלב של לישה הוא לב הלבבות , לב שמזכיר לנו את האהבה, שלא נשכח
חנה יקרה,
השאלה היא האם אפשר להתגבר על תוקפנות של העולם הזה ע"י תום לב ואהבה גדולה. לישה מעלה זאת לרמה נכונה.
גרא
לישה מעורר הרבה מחשבות ושאלות
מלא קסם ויופי
הפרק החותם מאוד עצוב. בעיקר כי הוא הבטיח לחזור, והוא הרי לא רק לב. הסצנה החותמת קשה בעיניי.
הרבה שאלות עולות בי על אמו של לישה והקשר ביניהם.
תודה לך סמדר יקרה,
לישה נשאר בליבם והמהות שלו בלב של כולנו. במיוחד של הילדים. לקחתי חופשה מלישה, אולי כדי להחיות אותו מחדש. אבל זה כבר עידן חדש. איכשהו התרגלתי להיפרד מגבוריי. גם יש לי סיפור בו אספתי את כל הגבורים סביב המחבר. משהו מסכם. מטבעו הנ"ל לא גמור עדיין…
נפלא גרא, נפלא ומעורר מחשבות עמוקות, על הלישה החסר ביצורי אנוש. אני מרגיש איזו אירוניה בהנגדה שבין השמחה האופפת את כולם בסיום, לבין עובדת אי חזרתו של היצור המופלא הזה, הפשטתו מגשמיותו והשארתו רק בצורת לב. אני לא בטוח שמבחינה סיפורית זה פתרון טוב לסיים כך את הסדרה כולה. בכל אופן אני מאמץ את לישה כולו כחבר.
ואולי יום אחד יחד עם פונצי נונצי ויושקה הם ילוו דרך ספרים הם יהיו חברים לעוד ילדים ומבוגרים
תודה מוישלה יקר. זהו פתרון הזמני שלי. הכל מתחיל ונגמר בלב הזה בעצם. אולי זה נשמע פרימיטיבי ופשטני קצת, אך כל סבלם ואושרם של הייצורים חיים כמונו מתחיל ונגמר שם. זה אלוהי ומהותו של האלוהים מבחינתי. לישה הגיע ממקום ממנו התחילה הבריאה ו- "לב טהור ברא לי …". ואני חוזר לשם ייחד אתו.
שמתי לב שרבים לא אוהבים כל-כך סיומים עצובים במקצת שלי. אך אוהבים את הגיבורים ומאוכזבים מפרידה. וזה משמח אותי מבחינה מסויימת.
ועוד מוישלה, אנחנו ממש מקטינים ראש ליכולתם של הילדים לקלוט רעיונות גבוהים. מבחינה זאת הם אולי אפילו כשרים יותר מאתנו. וגם לא מפריע לי לשים רובדים נוספים לעתיד שיבוא.
אין ספק גרא שלילדים יש יכולת להגיע למקומות גבוהים יותר מאשר מבוגרים שקלקלו להם את התמימות.
מכל הסידרה זה ברור שלישה הוא כולו לב ותמימות ופשטות וחלק מהקסם המוזר שלו זה גם צורתו. ועצם היותו לישה הוא מאפשר להמשיך וללוש את דמותו עד שיצוץ בספר.
ואתה יודע מה אני מחבב גם את דומבה ונידומבה ואת קלפקיס וגברת פינסקי מגיעה גם להם איזה מילה טובה, בלעדיהם לישה לא היה יכול להיות לישה
וברא זוגות הניגודים…
אין כמו פינסקי!
גרא יקר -הסיפור על לישה הוא עירוב מקסים ביותר של שירי נונסנס עם תבלינים של משלים ופיוט
ובסוף נשאר רק הלב , איזה יופי – זה כמו שמהקרח נשארת רק שלולית
ועכשיו צריך לעשות מלישה ספר 🙂
ריקי יקרה, את כרגיל פוגעת בול. בדיוק עכשיו אני מחפש מישהו עם לב גדול וכיס רחב ופתוח 🙂
אתייעץ עם לישה… ומר מבטיח ראש העיר. למדתי שאם רוצים להרוויח משהו, צריך לתת להרוויח לאחרים, אחרת זה לא עובד. 🙂
אהבתי את כל הלישות. אבל עצוב לי שהיה צריך ללכת בשביל לחזור כולו לב, הרי גם קודם היה כולו לב וקסם טורקיז.
אולי אם הוא על האדמה ייצמח מחדש?
לוסי יקרה,
לישה הולך כדי לחזור.
גם אנחנו