שד של כביש ארבע עשרה

 

הסיפור מוקדש לכל חבריי היקרים מבננות שלוו אותי במהלך הניתוח שעברתי.

 

            המקרה המופלא הזה חייב להיכנס להיסטוריה, כי בנו של לורד קנינגהם תפס את השד של כביש ארבע עשרה.  זה שבכלל שד, ובמיוחד מכביש ארבע עשרה נפל למלכודת, לכשעצמו אירוע יוצא דופן. אבל עובדה שעשה זאת קנינגהם הצעיר, שתיין ופרחח ידוע, הופך את המאורע הזה למפליא באמת. אך נתחיל מההתחלה.

            בגיל חמש עשרה קנינגהם הצעיר הבין שאינו סובל את הוריו ועשה כל דבר אפשרי כדי לעשות את חייהם כמה שפחות מאושרים. הוא היה כבן שבע עשרה כאשר יצא לארוחת בוקר משפחתית בליווי בחורה בעלת גוף מרשים בחצאית קצרה כל-כך שעיניה של גברת קנינגהם טיפסו גבוה לכיוון המצח ושם נעצרו. הבחורה הייתה מאופרת ומקושטת כמו למצעד  והתנהגה בחופשיות גמורה. היא סיימה ללעוס סנדביץ" ומיד הציעה אורגיה משפחתית עבור מאה פאונד, אך הביטה בפניו האדומות מדי של האב והסכימה לעשות הנחה. לורד קנינגהם לחש משהו למשרתים, הם בזהירות הוציאו אותה מן הבית, הושיבו ברכב והסיעו  לעיר הקרובה בהשאירם סכום צנוע יחסית עבור השתיקה.

            אחרי המקרה, היחסים בין קנינגהם הצעיר ואבותיו התקלקלו סופית ושיטת ההשתכרות הממושכת נראתה לו מתאימה ביותר. אך כל דבר מגיע מתישהו לסיומו הנכון ולורד קנינגהם היה בן-אדם נכון בהחלט. באותו יום כאשר לקנינגהם הצעיר מלאו שמונה עשרה בדיוק, הוא בחר את הרגע המדויק בארוחת הבוקר וקם.

            – וויליאם! היום אתה בן שמונה עשרה והפכת לבן-אדם עצמאי לחלוטין. הנה   המפתחות של הרכב, הנה דמי-מזונות עבור החודש הראשון. כל ראשון לחודש תוכל לקבל סכום זהה מיידי עורך-הדין שלנו. ושרגליך לא ידרכו יותר בבית הזה.

            את המשפט האחרון לורד קנינגהם השמיע בקול קשה ובטוח. ווילי,  כך קראו לגיבור שלנו, הוציא שריקה של הפתעה, אך את המפתחות והכסף לקח. הוא התיישב ביגואר הישנה של אביו ותוך כדי לחיצה על הצופר עשה את סיבוב הכבוד מסביב לבית מולדתו מלווה בקריסת הגדרות ומעיכת הפרחים. לבסוף הוא  דרך על שיחי  וורדים ראויים להערצה בכניסה ונעצר ליד השער. כאן קנינגהם הצעיר יצא מהרכב, הסתובב לבית עם ישבנו החשוף, תקע נוד רועם ומיומן, לאחר מכן התיישב שוב ברכב ודהר במורד הכביש. מאז נעלמו עקבותיו. להוריו מדי פעם היו מגיעות שמועות על הרפתקאותיו, לרוב בצורת קנסות ותביעות משפטיות, כי הילד לא התאמץ אפילו לשנות את כתובתו. לכל הדרישות של השלטונות לורד קנינגהם ענה במכתב תיקני ובו נאמר כי סר קנינגהם הצעיר הוא אדם עצמאי והוא, זאת אומרת אביו, אינו יכול לשאת באחריות על מעשיו של בנו.

            ב- 29 ליוני שנת 1995 סר קנינגהם הצעיר תפס את השד של כביש ארבע עשרה. הדבר קרה כך.

מהבוקר ווילי הרגיש רע. הוא התעורר עם מחשבה אחת ויחידה – "איפה להשיג משקה?". והתשובה המתבקשת הייתה – "בשום מקום". בסוף הוא נזכר שבפונדק שעל כביש ארבע עשרה לפעמים נותנים לו אשראי, כי בנו של בעל המקום מתישהו למד איתו באותה כיתה. השעה הייתה בדיוק עשר ועשרים וארבע דקות כאשר הוא התקרב לגבעה בקילומטר האחד עשרה, אולי אתם יודעים, באותו מקום בדיוק היכן שהשמש מסנוורת כאשר אתם נוסעים מזרחה. מצב כוכבי הלכת התאים במדויק לצייד המוצלח והזמן חפף במלואו עם אותו רגע היחיד שבו הסיפור הזה היה בכלל אפשרי. אחרי אתמול ווילי נהג בקושי, ידיו רעדו, כתמים מבחילים רקדו למול עיניו, הכרתו הייתה מעורפלת – הצורך במשקה היה בלתי נסבל. להגיע למצב כזה הוא לא היה מאחל לאף אחד, אך כידוע, שרק במצב הכרה כזה ניתן לקוות להצלחה. הוא ראה איזה אובך צבעוני מרצד מעל הכביש. השד התענג בזרמים של אוויר שעלו מעל האספלט החם. אך קנינגהם הצעיר לא ידע זאת ואחרי שנייה, כאשר התקרב יותר, פתאום ראה ישר לפניו איזה מחסום צבעוני מתחלף. בבהלה הוא סבב הגה חזק ימינה ואחרי שבריר של שנייה מייד שמאלה. הרכב נתקע במשהו, התרומם, הסתובב באוויר סביב איזה ציר תוך כדי לולאה מלאה באוויר ולפני הנחיתה הכה את הכביש עם גלגל ימין, הסתובב עוד פעם ונעצר. וזה היה התנאי האחרון הכרחי ללכידת השד. ומספק.

            כאשר קנינגהם הצעיר חזר לעצמו, הוא גילה שהרכב עומד על הכביש, באותו נתיב, באותו כיוון. המנוע פעל. ידית ההילוכים הייתה משום-מה במצב ניטראלי. מהבהלה ראשו התבהר. מסביב היה שקט מאובק. משמאלו נשמעה חריקה. הוא הסתובב. לידו ישב שד.

             

הוא נראה מגעיל. הידיים והרגליים שלו היו כמו של לטאה גדולה ומכוסים במין פצעונים רקובים, גופו דמה לזה של פיל, עם אי אלו בורות לא ברורים, הצוואר כולו קיפולים וראשו כמו זה של חזיר, רק עם קרניים. קרן אחת הייתה קצרה יותר, וזאת הארוכה יותר – לא נכנסה לקבינה ועשתה חור בגג. כאשר השד סובב את ראשו, הקרן חרקה. לשד היה צפוף. הוא הזיע.

            מהפתעה הפה של ווילי נפער, אך השד שתק – התקנון לא אפשר לו לדבר ראשון. לבסוף ווילי סגר את הפה ושוב הביט בשד.  נוזל ירקרק טפטף ממנו. הוא הסריח נורא. עין אחת הייתה סגורה בעצלנות, השנייה בערה משנאה, אך על פרצופו היה חיוך מתוק ומזויף – החוק דורש התנהגות מנומסת עם הצייד. בהתחלה ווילי חשב שזה חלום, אך הסירחון היה כזה שהחלום לא בא בחשבון כלל.

            – מי אתה? – מלמל ווילי לבסוף.

השד עשה כאילו  הוא מנסה להתיישר ולהצדיע, אבל רק הצדיע ברפיון ביד שמאל ודיווח:

            – שד של כביש מספר ארבע עשרה! לשירותך, סר!

לווילי לא היה שום מושג מה לעשות עם השד, אך לכל מקרה שאל:

            – איזה שרות?

            – כל שרות, סר! שוב דיווח השד. בקולו נשמעה גאווה – כל שרות בהחלט, סר! אתה תפסת אותי ואני חייב למלא כול רצונותיך. סר! – השד שוב התיישר מזויף. משהו טפטף ממנו.

            לליבו של ווילי התגנבה תקווה ודבר הראשון שעלה בראשו היה בקבוק ויסקי מקומי זול, אותו וילי מייד הזמין. השד עשה תנועת יד באוויר והוציא משם בקבוק חדש לגמרי. פרצופו היה חוצפני, אך בראותו את הבקבוק עם התווית החדשה, ווילי שכח הכול ומייד דבק בו.  אחרי לגימה שלישית גדולה הוא הרגיש הרבה יותר טוב, ואחרי שישית – כל כך טוב שאם אתם אינכם יודעים מהו עונג – תשאלו את ווילי. אם תוכלו.

            ווילי נשכב נוח על הכיסא והתחיל לחלום. הוא רצה לנסוע לאיזה מקום נפלא ולא ידוע. לנהוג ברכב לא בא לו. המחוג של הדלק עמד כרגיל על הפס האדום ווילי דרש דלק. השד הזיע ובלי לומר מילה הביט בזעם על המכשיר. המחוג זחל לאט למעלה וכאשר עבר את הקו הירוק העליון, השד שאג:

            – נעשה, סר!

ווילי לא ממש הבין למה, אבל פתאום התחיל לדבר בנימוס:

–                      אא.., סליחה, איני יודע את שמך..

–                      תקרא לי ג"ימי, סר! אני מסכים … – קולו של השד פתאום התרכך, אך העין בערה ירוק וזה הפחיד את ווילי.

–                      אא…, ג"ימי, התוכל לנהוג ברכב, היום משום-מה איני מרגיש…

–                      בשמחה, סר! – שאג השד.

העין הפתוחה שלו הבזיקה ולא הספיק ווילי להבין, וכבר השד היה ליד ההגה, והוא בעצמו – ליד, חגור לפי כול החוקים. הבקבוק עדיין היה בידו, ווילי שוב לגם ממנו. השד לחץ על הגז ורכב זינק מהמקום. אחרי כמה דקות הם דהרו כך שלווילי היה נדמה שהם עפים באוויר. מד-מהירות הצביע על 70 מייל. ווילי רצה להקיא. באסוציאציה בלתי מוסברת הוא אמר:

            – אני רוצה, שלאבאלה" שלי על הפרצוף יצמח פצעון. גדול ואמיתי.

השד גיחך ואפילו הבריק איכשהו:

            – נעשה, סר! – והצביע על מראה.

ווילי הביט וראה את אביו. לורד קנינגהם היה כרגיל מסופר יפה, הייתה עליו חולצה צחורה ועניבה מוקפדת לחליפה, פנים מטופחות, ועל אפו הזדקר פצעון. הפצעון היה גדול ואדום ולא הלם אותו. לורד קנינגהם הסתכל בתדהמה על הפצעון במראה מכל כיוון, נגע בו ועשה פרצופים. 

            בהתחלה ווילי שמח, אך השד דהר עוד יותר מהר והוא שוב הרגיש רע. הבקבוק נשאר ריק למחצה, הסירחון היה נורא, אבאלה" עשה פרצופים במראה והרכב כבר עף מעל  הכביש, נופל מדי פעם ושוב מזנק מעלה, הגיחוך של השד היה מאוס, והדבר האחרון כל-כך הרגיז את ווילי שהוא צרח:

            – אתה, מכוער רקוב! תנהג ברכב שלי כמו שצריך ותפסיק סוף-סוף להסריח!

השד אפילו לא חשב לציית וצרח בתשובה:

            – סר! לאף-אחד אין זכות להעליב אותי, ועוד על הכביש הפרטי שלי! אני מכיר אותו כמו את ארבע אצבעות שלי ויודע יותר טוב מכולם איך לנהוג ברכב. אני לא ארשה לאף ממזר…

            כאן השד נצר את לשונו – להעליב את הצייד היה אסור. במקום זה הוא עשה משהו שלא ייאמן. הרכב עלה לגובה עצום ופתאום צנח מטה עם פנים לכביש – מה שנשאר מהרכב והנוסע שוב עשה את אותה הדרך, אך הפעם מאחור, אחר-כך מהצד, שוב ושוב, עד שהפך למשהו מרובע, אשר התגלגל לשוליים והשתתק. השד זינק מעלה, נתלה קצת מעל מקום האירוע ונמס בערפילים מעל לכביש ארבע עשרה.

 

            לקראת הערב, חוואי מקומי מצא ליד הכביש חפץ מרובע בלתי מזוהה בגודל כשלושים סנטימטרים. הוא היה עשוי מחומר לא ידוע למדע ונצץ. באחד מצדדיו היה משהו כמו עין. לפעמים העין מצמצה. מומחה שהגיע מעיר הבירה הניח שזהו מטאוריט שלא הספיק להישרף בנפילתו והציע לקחתו. אך התושבים המקומיים קיוו למשוך לחפץ תיירים ומיקמו אותו במוזיאון. תלמידים היו באים לראותו, אך החפץ כל-כך הסריח שרבים הקיאו. לא הייתה ברירה אלא להעביר אותו לקונטיינר ישן ולסגור הרמטית. אם תרצו לצפות בו – לבשו מסיכת אב"כ, הדקו רצועות והיכנסו, ללא פחד, פנימה…  

 

            

מצורף לינק לעבודות המדהימות של סמדר לומניץ התואמות להפליא לסיפורי
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=230&itemID=9027#post9027