קטעי ביוגרפיה קצרה

נולדתי אי-שם, כעשרים מעלות מערבה מהחלק הצפוני יותר של שביל החלב. משם באתי. לשם אשוב בבוא העת. הייתה זאת תקופת מלאות והרמוניה קצרה בחיים של הוריי. נולדתי בשלכת, בעונת הגסיסה והעצב של הטבע, אך גם בעונת האהבה הבוערת והמאמץ של עיבור ומנוחה שאחריו. צבעם של השמיים היה כחול-עמוק, אולי זאת הסיבה למבט החולמני בפניי, שנחתם מאז ונראה כי יישאר עד לעזיבתי את המישור המאכזב קמעה הזה. נתיבי חיי היו משובצים באבני דרך פשוטות ולעתים היו מכוסות לחלוטין בשלג נוצץ עד קצה האופק וצבעו היה תכלת, כי התערבבו שמיים וארץ ולא היה להם סוף. 

באביב, כאשר ברק קרע את השמיים ואת הואדיות מסביב, כאשר רעם אדיר קבע את חותמו על כל, אז ריחו הלא נשכח הזה של האוזון, מתוק ומופלא, פתח את נחיריי, את גרוני וריאותיי, התפשט מעל לאדמה בגובה של ילד שעדיין לא חושב על בר-מצווה כלל, אז הבנתי היטב שעד כה למעשה לא נשמתי באמת ואולי לא אנשום באמת שוב. 

בקיץ, כאשר כדור מִשְׂחָקִים טועה הוביל אותי לפיסת ממלכה לא ידועה, מעבר לגדר של אף-אחד, הוביל את צעדיי מֵאֲחוֹרֵי הגבול הלא נראה, לחלקת אחו שרגל אדם לא דרכה עליו אלף שנה, עצרתי פתאום בתדהמה אילמת, כרעתי על ברכיי לעשבים נוטפי דבש דביק, פרחי שדה בגודלם האגדי כמעט שגבעוליהם שלחו אליי תחושת בריאות וכוח שלא נראו לי עד כה במקומות שהות של אדם, וריח, ריחם המשכר כבש את הכרתי הלא מלומדת ונשאר שם עמוק בזיכרוני, מתנת חינם תמימה, לא שכירה, טבעית ופשוטה, כמו שאני בעצמי הייתי. 

לא פלא אם כך, שהבעת פניי נשארה חולמנית במקצת עד עצם היום הזה, ולא פלא גם שחוקי המתמטיקה והלוגיקה שלמדתי מאמי, הפכו גם הם לבסוף לאחו המופלא של אותם חוקי הטבע. לא פלא שגם כאשר הגעתי לגיל הבר-מצווה, איבדתי פתאום לימים ארוכים את השייכות שלי למעטפת המוכרת שהייתה גופי והפכתי לדייר עצמאי וזמני שמבקר לפעמים בביתו הזמני, אך בעצם אינו שייך אליו כלל. 

אך למציאות, או אם תרצו, לשכבת קיום דקיקה ודמיונית זו, כלל אין בעיה להתגבר על עולמו הפנימי שהנער המתבגר שייך לו במודע או לאו, ולקבוע עבורו איזו דרך מעשית כלשהי בעזרת חושיו הפשוטים ובדרך הרגילה כל-כך לסגור עליו מעגל שלא יחרוג ממנו אולי עד סוף חייו. 

התמכרתי לתנועה. לריקוד. התמכרתי כל-כך שבמשך תשע-עשרה השנים הבאות הסתחררתי מהרוח בפניי ובגופי שייצרתי לעצמי. איני מצטער שלא השקעתי את זמני במשהו מועיל יותר, כי אותה הרוח נושפת גם לכנפיים של ציפור. ואם להוסיף לזה את לימודי המתמטיקה, אהבת הספר והנטייה לדמיון תמים, מתקבלת תוצאה מעורבת מוזרה אך הכרחית למטרה כלשהי לא ברורה לי לגמרי, אך רחוקה ומדויקת. ואם להוסיף לזה בזבוזים קטנים וימיי דוחק ארוכים, מה יישאר לאדם שכזה חוץ מלשכלל את חלומותיו ולספר לעצמו סיפורים מרתקים מצוצים מהאצבע. ולמען האמת לא היה לו הרבה מה לאכול או לשתות אפילו, חוץ מלמצוץ לעצמו את האצבע של הדמיון ולצחוק אותו צחוק פנימי פתאומי בהנאתו הטהורה מסיפור ילדים מוצלח ומצחיק במיוחד, שנברא בלבו בלבד באותו רגע ממש. 

איני מצטער על כך, שסיפורים אלה מזמן נשכחו ונמחקו מזיכרוני, כי ודאי היו טיפשיים במקצת ובוודאי נאיביים  בהרבה, אך בכל-זאת הייתי רוצה להישאר אותו נער ואיש צעיר במהותי עם יד מדויקת יותר, כוח הבחנה ספרותי וטעם אסתטי של איש מלומד חיים, בעל הגיון ברזל ודרך חשיבה של משורר חולמני, כי היום משוכנע אני שרגש חודר עולמות של איש הספר הכבול באזיקי הגיון אכזריים, לבסוף יימצא את הסיבות לאינטליגנציה העילאית אשר מנהלת את היקום כולו ושמה – אהבה.

ואם יתכן ונקודת המוצא והסיום של פרק זה של חיי מאופיינים בעיקר בטעם ובצבע עילאיים אלה, השאלה הנשאלת היחידה היא, איך למתוח חוט ארוך וברור בין שתי נקודות אלה, שספק כבר איזה מהן היא המוצא ואיזה היא הסיום, למתוח כך, שלא יסתבך החוט או חס-וחלילה יקרע במקרה. ואם לקחת בחשבון את העובדה שטבעי לו לאדם לפגוע בזולת מעצם קיומו ליד או רחוק אפילו, נראה לי כבלתי-אפשרי להביא משם, מנקודות המוחלטות האלה, איזה יהלום יקר ערך מכל עד כדי כך, שקיומו היא תמצית חיינו שם, אך גם פה, במישור היחסי כל-כך של פגיעה וסבל עם שיכבה בלתי נראית ומלאה בחבלות של אותה האהבה הנאנחת בלית-ברירה, בראותה את השימוש העיוור והמשובש בתהילתה והניסיון האבוד למשוך אותה למטה ולשווא לזהות אותה בדברי המישור האומלל הזה. 
אם כך, המשימה הקשה מכל עבורי היא בדרך כלשהי לנסות ולהמשיך לעמוד על החוט הדק הזה ולא לבגוד. עם מבט אחורה וקדימה, מטה ומעלה, ידעתי, כי כל מה שלמדתי ולימדתי היה זה רק מסווה ללימוד אחד וסופי – ללמוד לאותה אהבה אחת שממנה באתי, מאותה נקודה ביקום, עשרים מעלות מערבה מהחלק הצפוני של שביל החלב, שממנה בא הכל, ותפילתי היחידה שהיא תהיה גם הסיבה היחידה לעזיבתי.

 12 אוקטובר 2008

 רומניה