פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
מוקדש ליעל ישראל
וכל הבלוגריות בעלות רגש טוב
ולב נשבר בקלות
רוח משוטטת בין בננות. רוח אנונימית. וככל רוח שמכבדת את עצמה היא מקבלת צורות שונות, מדברת בקולות שונים, תופסת עמדות שונות, מפילה אימה על הלב הרגיש של בננות ירוקות, זורעת עלבון, הרס ונסיון השמדה של כל נסיון להרים ראש. עבור רוח ההשמדה הזאת אין פחות מ- ח.נ. ביאליק, הם מרגישים אחריות אישית על טוהר הלשון העברית, על ספרות העברית, על אמת ספרותית והיסטורית, על הרמה הגבוהה של היצירות, על ליריות, על הרגש שלי ושלך, על צדק חברתי ולאומי, על נכון ולא נכון, על פינוי בזמן של זבל ברחובות, על סל התרופות בכללית, על זכות השיפוט מי הוא סופר, מי הוא משורר, מי הוא יהודי וכוי וכי.
זוהי הצהרה אישית. היא מורכבת משאלות פשוטות ותשובות פשוטות עוד יותר.
|
מס. |
שאלה |
תשובה |
|
1. |
למה הם פוגעים? |
אגו מנופח ו/או פגוע. |
|
2. |
למה הם אנונימיים? |
כי מכירים אותם ככישלון |
|
3. |
האם כל מי שכותב כאן – סופר או משורר? |
כן. אם לא עכשיו אז בעתיד. אפילו הרחוק. תורת הגלגולים נכונה מאוד עבורי. |
|
4. |
האם בננות טוב למתחילים? |
מצויין. כמה טוב לראות אדם מתקדם! |
|
5. |
למה אני משתדל להיות רק חיובי תמיד? |
מטרתי לעזור לעצמי ולכותבים כאן. האם אפגע באהובים? |
|
6. |
גם כאשר אדם כותב שטויות? |
כן. ילד מדבר הרבה שטויות ואנחנו אוהבים זאת. אדם חולה ומיואש מחייב חמלה. האם אפגע בהם? אולי זהו אמצעי ביטוי האחרון שלו וזה כל מה שנשאר לו בחיים? בלי לדעת אני יכול לרצוח נשמה! |
|
7. |
האם כל אדם יכול לכתוב? |
כן. רצוי. אחרת איך יידע להעריך כתיבה של אחרים? |
|
8. |
למה בכלל לכתוב? |
כתיבה היא דרך להתפתחות אישית. כמו כל יצירה אחרת. לא דרך לנפח אגו ואפילו לא פרנסה. הגישה הזאת היא שורשית. |
|
9. |
התפתחות? תפסיק לדבר שטויות! |
אני לא המצאתי את זה. זה חוק הטבע. לא חושב שפעם הייתי קוף, אבל נניח |
|
10. |
מה תעשה עם הביקורת טובה? |
אתפלל לא לנפח את האגו, הוא מנופח מספיק |
|
11. |
מה עם הביקורת קשה? |
בודק. אם היא נכונה – תודה, לא שמתי לב, לא ידעתי. אם לא נכונה – תודה, בדקתי, ברוך השם, אני לא. |
|
12. |
ואם הביקורת לא עניינית ואנונימית? |
מוחק ביד בטוחה. מנקה שטח. זבל לזבל. הבית הזה הוא שלי. פלוס IGNORE. מהתעלם ושוכח. ביטויים עסיסיים במיוחד זוכר זמן-מה כדי לצחוק! |
הערה אישית
פעם י.באבל כתב על המורה שלו מ. גורקיי, אותו העריץ ככוח אלוהי וכמלאך האישי שלו, שהוא השקיע מאמץ אדיר כדי להגדיל דברי ערך בעולם… וראה אותו מחוויר ממש כאשר כותב מוכשר היה עוזב את כתיבתו או נעלם מסיבה כלשהי.
אין לנו ברירה אחרת אלא לנסות להגדיל דברי ערך בעולם, אחרת עלול לקרות את ההפך ואין נורא מזה. להמשיך ולנסות, כי אם לא ננסה, זה לא יקרה לעולם. כמו שאמר אותו י. באבל באחד מסיפוריו, ש- "ילדים צריך לעשות במו ידינו" …
יבוא יום ואחדים מאתנו יכתבו בגאווה בביוגרפיה שלהם – "כתבתי בבלוג בננות משנת 2008 עד 2088…".
גרא
אתה אחלה גרא . שמחה שאתה פה . עד 2088 כולנו
אח לה לבננות
גרא אתה מגניב!. מילים כדורבנות.
הגנבתי מוט, תקעתי עמוק באדמה שלו תסחף ספינתי… 🙂
:))))
שני ספרים של שני כותבים שהכרתי בבננות קניתי השבוע. גיליתי שהמסך נכשל קשות איפה שהנייר מצליח. וזה גרם לי לתהות על הבלוג. יש כאן כר נרחב לטעויות מהרבה סוגים. אבל אני יכולה לומר על עצמי שהחיפזון הזה – טוב כשלב מקדים של היכרות. כדי לדעת מי באמת משורר ומי נמר בכסות אדרת, צריך לקרוא מן הדף. מי ששיריו יזכו לראות אור, יזכה לראות במו עיניו.
בלוגייה היא מעבדה. במעבדה כמו במעבדה – יש מקום לטעויות רבות.
ומה שכתבת, גרא יקר, יפה עד מאד.
נשיקות.
זה מגניב להגיב לשירה…
מסכים אתך על מעבדה. פעם היה איזה סופר/משורר ידוע ובעל יכולת, מחפש כשרונות עם נרות, מקדם, מבקר קשות, מעודד ומכשיל, אבל אוהב, תמיד אוהב… הכל משתנה ומחליף צורה. אני בטוח שלא ניתן להשיג מטרה גבוהה באמצעים עקומים, אולי לזמן קצר, הצלחה תהיה זמנית בלבד ותתחלף בבושה גדולה.הכל מעבדה, בית גידול…
נהדר, מוכנה לחתום על תעודה שכזאת.
בכיף. את בטח תסכימי שבלי רע הטוב לא נראה כל-כך טוב
כן, גרא. בגלל זה במחשבה שנייה לא הייתי מורידה תגובות שליליות, גם אם פוגעות. המצאותה של תגובה "רעה" בין שאר התגובות, מאצימה את החיוביות. מה גם שגם הרע הוא חלק מאיתנו, מהיומיום.
הייתי מגיבה להן?, לא יודעת.
אני אוהבת את התגובות של שחר- מריו למגיב החרטא שלו (לפעמים K, H,A )
אני גם לא בטוחה שהמגיב הרשע עושה זאת מסופר אגו…אולי ההיפך.
אתה רואה מיהרתי להגיב ועכשיו יש לי כל מיני מחשבות אחרות.
כן, לוסי,
אנחנו לא בעידן הזהב כאשר אלים ואנשים הסתובבו כאן. אנחנו בעידן הברזל, כמו סרט אימה רדוד. רק אנושיות תציל אותנו, רק אהבה לזולת וסביבתו. להחזיר זאת לעולם. אף פעם לא מספיק. העדר ענישה פותח דרך לאלימות מילולית שקשה להפריד אותה מאלימות פיסית. ימי ביניים של המדיה הזה יסתיימו בסידרה של חוקים מדוייקים. לפעמים יש צורך בלהיות אנונימי, אין ספק, אך אף פעם אין צורך באלימות מילולית.
אני חושב שצריך לחדד יותר את הדברים גרא. דברי בלע אנונימיים או בשמות בדויים מחייבים טיפול נפשי. כתיבה לצורך מתן ביטוי פנימי לחוויות, מחשבות וכו' זה נפלא ובודאי בהגדרה של מעבדה. אבל אני חושב שראוי ונכון לתת את הדעת ולעשות הבחנות בין שירה וספרות באיכות ויופי, מעוררים, מרגשים, אומרים משהו כפי שעוד לא נאמר אף פעם, לבין מה שאינו כזה, וניתן לעשות זאת ברגישות ואנושיות. המניפסט מהווה בסיס טוב לשיח כזה.
גרא,זה לא כל כך פשוט.מצד אחד,הבלוג
הוא מכשיר החומק מעיניו של עורך,הוא חופשי,כותבים את כל אשר יעלה על הדעת.
מצד שני,מבלי ביקורת או סינון הוא
עלול להפוך להיות כל ביטוי ביזארי,
פרוע,משונה,אכסצנרי וכו'
מצד אחד,כל מי שנחסם או הוגבל או חש בעליל שנחסם והוגבל,יכול לתת בבלוג ביטוי לכשרונו.
מצד שני,הבלוג עלול להפוך להיות במה של חסרי כישרון ויכולת.
מאחר וסופרים הם דבר נדיר למדיי,קולם ישמע גם בלוג,לעיתים רחוקות
קולם של הלא סופרים ,אותם שלא בוחנים בדקדקנות את אשר מעלה עטם,
שלא מעבירים אותו ביקורת מחמירה,
ישמע לעיתים קרובות וצפוף.
בנוסחה שלך אין פיתרון לדיכוטומיה הזאת.
גרא יקר
ניפלא מה שכתבת, ואני נשטפת במחשבות בעקבות מה שכתבת ולא מסננת, מי יכריח אותי להאמין מי זה משורר, מי זה סופר. הכל זה הגדרות, למי יש בעלות על משהו? מי לוקח למישהו משהו אם בלוגר כותב שטויות? אם רמתו הספרותית לא נאה בעיני מישהו, מה רע בלהתפרע כאן, ללכת לאיבוד, לדבר שטויות, זה היופי, מהטעיות בא התיקון, קראתי את תגובתו של אפי לרנר שכתבת בין השאר שסופרים הם דבר נדיר" ואני בימים האחרונים ולפעמים חושבת שבני אדם הם דבר נדיר, מי יחליט מי מוכשר ומי לא, למה אין מקום למי שרוצה לכתוב, להגביה עוף, לנחות על הבלטות, למה לזרוק לעיתים חיצי רעל כל הכותבים? למה? בשם מי? בשביל מה? אין מספיק חוקים בחוץ שצריך לשנן, לשמור. להתאפק. אני רואה הרבה יופי בבמה הזאת, ויש מקום לכל הצעירים והמזדקנים והמגמגמים והלהטוטנים, כי אין לאף אחד כסות אמיתית על השירה, על הספרות, אז הבלוג לדברי כמה אנשים הפך להיות קצת מתפרע, משונה, אני רואה בזה יופי, ואני לא מדברת רק על עצמי, אני רואה בזה כוח. כשבן אדם מוציא ספר, החוקים אומרים, ביקורת הבחנות, קטילה, הלל, אבל כאן מישהו כאן גוזל לחברו את פרוסת הלחם שלו, את האדמה שלו? הבלוג הזה הוא בית למילים, הוא גם קורת גג, ובבית שכזה מותר לטרוק דלתות ברכות אבל גם לפתוח דלתות. דיונים מה זה ספרות, מי כותב באמת, מי משורר באמת, מי חכם באמת, זאת לא הבמה. זה לא המקום באמת. כדי לערוך דיונים שכאלה צריך לראות פנים וגוף ואת שפת הנפש. לא כאן שאין פנים. שאין דיאלוג שאחד רואה את השני שומע את קולו ומזהה את נימת נפשו של האחר. ולמה להצליף? מה זה נותן? האם העולם בחוץ לא צפוץ מספיק,כשבן אדם כותב בפוסט שלו, זה הפוסט שלו, מה זה הצורך הזה להתאגרף מולו, הרי החוכמה שורה בכל מקום, וגם לטיפשות יש בית.
מאוד אהבתי מה שכתבת גרא וחשוב שכתבת בצומת זאת של הבלוג.ויש יופי בשאלות האלה שלך, ואחרי קריאה חוזרת בפוסט שלך אני מגיעה כל יום למסקנה שבמדינה שלנו בארץ שלנו ובחיים האלה אני זקוקה יותר לבני אדם אנושיים מאשר לסופרים. על סופרים לא יתקיים העולם הזה. על בני אדם כן!מעדיפה להשאר אנונימית ובמחשבה שניה למה? שבת שלום גרא שלך תהל
כתיבתך מרגשת אותי, תהל יקרה,
אלי, כמה מכות צריך לקבל האדם, לאיזה רמת ייאוש להגיע, כמה מזל הוא צריך כדי שיום אחד יהיה נדהם ממלאכים סובבים כל נשימתו, כמה יצטער על הפגיעות המיותרות באחרים ובאיזה ייסורים ירגיש את כאבם של האחרים שהוא היה סיבתם?
מסכים אם כל המחשבות הבהירות שלך.
כל מה שאני מאחל לשנינו זה להמשיך וללמוד לאהוב, גם אלה שפוגעים בנו, בלי לפגוע בעצמנו. ולפגוע רק כדי למנוע פגיעה קשה יותר.
אנא קבלי את חיבתי
תודה אפי על הצטרפותך לשיח,
אתה יודע, אם חופרים במקום אחד אפשר להפסיק אחרי דקה או להמשיך כל החיים. אני בעד הגישה השניה אך מנסה לא לשכוח להמשיך ולחיות בין לבין.
אני מבין את כל הטיעונים שלך ואת מקורם.
מה הבעיה המרכזית בעיניי? כל אדם כותב או יוצר לעולם לא נמצא בסוף הדרך, כי אין סוף לדרך הזאת. מילד סיפרותי קטן ועד סופר בעל כרס ושיער שיבה – כולם בתהליך. אם מישהו חושב שהו בטופ – האיש מת. הבעיה המרכזית לכן היא העדרות של המורה האישי, המדריך שמעודד, מבקר, מכשיל, מרים, מפלס דרך, מגן, מטפח וכו'. לרוב אין לסופרים עניין חוץ מי סדנאות בתשלום זמניות.
כאן בקלחת הזאת של הבלוג אין מורים ואין תלמידים כאילו, זה מטושטש, אבל יש במה והיא לפעמים אכזרית. נדיר לפגוש יחסיי מורה-תלמיד לטהרתם. ילד זקוק להורה, כל יוצר זקוק למורה, פרט לכמה מקרים נדירים. אז בוא נכבד כשלון של היום כי יתכן ויהיה הצלחה של מחר, כי כולנו בדרך. אני מבקש זכות להיכשל. וכמו כל ילד, רוצה בית משלי. מה לעשות, הוא פתוח, לפעמים יותר מדי, אך אין לי אחר, ולא בטוח שאני רוצה אחר.
כולנו שותפים ליצירה גדולה אחת. אם נפריד ונקטלג כל אדם, יהיה פה הרס עצמי ושלטון ברזל נורא של כתות. אין צורך גם בדיכוטומיה דמיונית. המעברים פתוחים, חייבים להשאיר אותם פתוחים.
אתה מבקש ביקורת חמורה ומדוקדקת, כתוב מאמר על זה, דחוף עניין, תלמד, תחלק נסיון. בפוסט הקודם שלי הבאתי דוגמה מדהימה של י.באבל וצורת עבודתו.
שוב תודה, אפי. איך לשנות עולם? זה כבר נושא אחר, לא פחות חשוב.
יאללה, מוישלה, בוא נעשה שיח, נצא מחוזקים.
אתה צודק, אין ספק שיצירת אמנות לא מחייבת להיות יפה במובן כלשהו של המילה. אבל משום מה לאורך כל ההיסטוריה של האמנות מכל סוג, כל יצירה הייתה עטופה בצורה וצליל וקצב מזמינים ומושכים ייצורים כמו אדם ולא דוחים אותו אפילו בתת-מודע. זה לא פשוט, כי האדם לא פשוט, אבל תמיד צורת הגשת המזון הזה מזמינה לחקור את מהותו… לא אמרתי שאני נגד חידושים, ברור. מה אתה חושב?
גרא יקר, אתה האביר שלנו, מסכימה איתך בכל והעיקר להמשיך הלאה שאף קנאי או צר עין לא יפסיק את המפעל הזה, או, כמה קשה הקנאה וכמה הצדקות פילוספיות ומחוכמות מביא הקנאי כדי לטשטש מעצמו את הרגש הצורב הזה, אהבה זה גם ערך.
כן, חני יקירתי,
לפעמים אני חושב שצריך להפוך טונות של אדמה כדי למצוא איזה יהלום יקר ערך. ואם אני מחפש ערך בסיסי, אולי ימצא אותו דלק מניע כל באנושיות שלנו ואהבה גדולה לאנושיות הזאת שהיא לא רק גם ערך, אלא ערך שבתשתית הקיומית שלנו. אז, איך אשנא את מפגעינו? דעתי.
נפלא ועמוק ואנושי, אנושי. נפלא ופשוט, אך בכדי להגיע אל הפשטות הזו נדרשים לעתים גלגולים.
מניפסט ראוי לקריאה להתבוננות ולהעמקה פנימית שוב ושוב וכן לבליעה במנות קטנות כגלולה.
באשד הויכוח על העברית שהחל עם פרסום הפוסט של תהל שכחו אנשים שרוממות הספרות על קולמוסם ומקלדתם את נבדלות נושאי ה"מה" וה"איך".
עניין נוסף הוא קונטקסטים בהם גם ה"מה" איננו תמיד במקום ובחזקת הכרח. אבל לכך נדרש עוד דבר-מה אנושי שאפשר ללמדו למשל מן הפוסט הזה שלך, גרא.
וגם אני מקווה ללמוד ממנו עוד. תודה
תודה סמדר הנחמדה,
משום מה אנשים חוששים להביע את חיבתם ועוד בפומבי, לי זה ממש לא משנה. אולי ינקתי מסופרים רוסיים, אולי מבאבל, אולי ממקורות נוספים רבים או איזה חוויה פרטית, אולי קיבלתי מכות כמו כולם ומסרב להחזיר לעולם. לא יודע. אני קורא שוב את באבל ושוב נדהם מחיבה אדירה ואנושית לכל גיבור שלו, ואין לו העדפה ליהודי קטן וחכם כמו גדליה או רוצח מיומן מונע משנאה עמוקה. יש איזה אמת תשתיתית באהבה הזאת. ממש מסתורי העניין
מאד אנושי ומרגש, יישר כח על הדברים.
מי ידע לנפש האדם? חסר אנשים שקיבלו כל כבוד אפשרי והתפרעו ברוע בבקורות פומביות?
מה שבטוח זה מה שכתבת על מי שלבו נשבר כי הוא רגיש = כ"כ נכון. חשוב לחשוב כך.
ועדיין, יש מקום לבקורת בעיני. ישר כוחך!
כן, מיכל יקרה,
קשה לבקר שירה. צריך להיות משורר מאוד טוב בשביל זה. אוהב אדם ושירתו. כי תפקיד של הביקורת בעיניי זה לעוזר ולרומם. איך מנקים בית לשבת? מוצאיים החוצה כל דבר מפריע לבית וקדושתו. כך אני מבין ביקורת. וכל בית אפשר להכין לקבלת מלכת היופי.
מבקר יכול להרוס כשרון גדול בתחילת דרכו וחיי אדם ממש. וכל זה למען גדולתו וגדולת מקומו בלבד. ביקורת זו אמנות גדולה. הכניסה לאוהבים בלבד.
תומרי לי, מיכל יקרה, מי לא בתחילת דרכו?
בהחלט יש מקום לביקורת. הנ"ל
מסכימה אתך – לכן יש מבקרים (בעתונות, למשל) שאני מראש מדלגת על הבקורת שלהם – אין סיכוי שיכתבו מילה טובה על מישהו – עולה להם בבריאות.
כולנו בודאי בדרך לאנשהוא – וגם אדם שכבר ביסס את מעמדו יכול להיפגע מאוד.
אם תרצה אתה מוזמן להציץ לכאן – על נפש המבקר…
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4491&blogID=72
מיכל, אהבתי נורא את הפוסט שהבאת כאן.
בעיניי זהו פשע כפול ומכופל להשתמש באינטלקט, מלומדות, כריזמה, חדות לשון וכו' כדי לספק את הצורך הפרטי החולני לסלידה מהאדם, אם לא לומר לשינאתו. ואפילו חוסר עניין באדם הספציפי מעלה בי זעזוע עמוק מבן אנוש חסר אנושיות שמנוגדת כל רוח ספרותית אפשרית ובסופו של דבר שולחת לפח אשפה את כל אותם מעלות האישיות. כי אדם, כל אדם, שלא מבין הכרח באי-פגיעה בזולת עד כל הגבול האפשרי, מבחינתי עדיין נמצא בימי ביניים החשוכות של התפתחות האישית שלו.
את רואה מה עשית לי עם הפוסט שלך?
נראה לי שאנחנו בראש אחד.
תודה אביטל,
רציתי לספר לך שניסו לא פעם להחזיר אותי בתשובה ונכשלו תמיד. הם לא ידעו שמזמן חזרתי, רק לא בתשובה המקובלת. זה כמו באמנות, אין דרך אחת…
בטח שלא, רק שמצאתי בדרך האחת המון תשובות שהיו לי בהמון דרכים אחרות.
וגם דאגתי מאד לחינוך ילדיי, מצאתי המון חומרנות בעולם בו שהייתי ורציתי לגדלם בערכים שמעבר לחומר.
חשתי שגם אם אני בתשובה משל עצמי, ילדי בחברה שדורשת מהם רק סוג אחד של דברים.
שבוע – טוב
אביטל,
בעיניי אין גורל מר יותר מלחיות בחומר בלבד. בטוח שבאמת יש מעט כאלה, אבל יש. אלא חיים של סוף חשוך ופחד נורא. גם באמצע זה לא משהו בכלל.
הגעתי גם למסכנה שגם בחיי הרוח יש רמות רבות של הבנה אישית. ועוד הבנתי, שאין דרך אחת להר גבוה, שכל הדרכים טובות אם הן מובילות לפסגה.
לכן, פיתחתי כבוד גדול לכל הדרכים האלה.
והעיקר לא לפחד, וגם לא לעצור ולהמשיך לעלות גבוה יותר.
אני לא חיה חיים של פחד חשוך ונורא באמת שלא, אלא חיים של אור ואהבה עם נפילות ,אם תרצה פנה אלי ואל בעלי ונשוחח איתך על כך, נראה לי שאתה לא ממש חקרת את הנושא עד תומו.
אביטל
ובקשר ללא לפחד, כאן אני מאד מזדהה איתך.
אם כי זה לא קל.
המשך שבוע מוצלח.
התכוונתי ללא לפחד כלל, על פי רבי נחמן, שהרי יש מה לפחד , ממחלה, צרה, אובדן דרך, אובדן של אהוב ועוד ובכל זאת לדעת שהכל ממנו ה' יתברך ולא לחשוש וזה לא פשוט וזה הרעיון שלי לכתיבה לפוסטים הבאים.
התפלספתי מספיק:)
נראה לי שאני טעיתי ולא הבנתי את תגובתך, חושך כוונת הייתה לשקיעה בחומר? זהו נפל לי האסימון.
גרא חייתי ברמת- גן שהייתה עיר מאד לא חומרנית בילדותי וגילית שפניה שונו ללא כר כמו כל המדינה. שאם איני מספקת לילדי א' ב' או ג' זה אבוד וילדי סובלים ואני בלחץ, איש לא התעניין במשנתנו הרוחנית אלא ביום הולדת הבא שנפיק ומגף הבא שביתי תרכוש והמדובר היה באמת בהפקה.
בעולם היותר אמוני עדין יש הצנע לכת ולא כל כך מקובל לנפנף בחומר השכם והערב, זה חודר אבל לאט.
הדגש יותר על חסדים, כל שישי בני מביא צדקה לגן והמילה חסד עולה בכל הזדמנות ואלו חיים שראיתיבהם יותר ערך מאשר כל הנהירה הזאת אחרי קרמיקה , וביגוד .
והעיקר בנותי ובניי לא מתביישים במה ומי שהם, וזה רווח נקי לכולנו.
יש המון מגרעות שגם עליהן אכתוב אבל גם כל הנושא של כיבוד הורים, מבוגרים, הורים, הוא בסיס שיש להשען עליו, מה לעשות זה עדין עולם אחר שנשען על דרכי אבות.
זהו.
אמרתי הכל, אני מקווה:)
אביטל יקרה,
ברור שכאשר דיברתי אל נוראות של חיי החומר, בכלל לא התכוונתי אליך. להפך, מברך אותך על הדרך וחיים יפים מלאים באור ושירבה. ידוע לי עד כמה לפעמים החיים בכבידים עלינו עם פרנסה, חינוך ילדים, אבל את יודעת, כל אלה קלים יותר אם יש שלום ואהבה בבית, יחס אוהד וחם מהסביבה הקרובה וכו' וגדולים אושר ועושר. ובכל יש השגחה שלו, בכל צעד ורגע שלנו, אולי את בין המעטים כאן שאני יכול לומר זאת בפה מלא.
אנא קבלי את חיבתי ואנה המשיכי לכתוב כאן, זה חשוב.
גרא, שכה יהיה לי טוב.
אם היית לידי, הייתי מנשק אותך.
(מזלך שאני לא ליד. חחח…)
ש"מ יקר,
זה מזלך, לא מזלי. גילחו אותי כולי ואני כמו קיפוד עכשיו…
כל כך יפה כתבת, גרא, ואני כלל לא מאמינה ברוחות, גם לא בשדים.
מרותקת אל תפיסתך ומחבקת את יחסך לאדם ולעולם. תודה, גרא.
"לאדם ולעולם…".
אני כזה טיפש, סמדרי, רואה רק אנשים ספציפיים
תודה גרא.
מאוד יפה בעיניי מה שכתבת ואיך שכתבת.
לגבי 2 אני חושבת שהסיבה לאנונימיות של מגיבים היא חשש מחשיפה ומקבלת ביקורת, וזה אבסורד כשהתגובה שייכת לאדם שמבקר בעצמו ולאו דווקא ברגישות. יחד עם זאת יש גם מגיבים אנונימיים שמגיבים תגובות מאוד חיוביות ועדיין לא נחשפים.
אנשים שכותבים ועוסקים ביצירה מכל סוג שהוא הם בדרך כלל אנשים רגישים, ונראה לי שכל מה שכתבת מתאים למשפט: "את השנוא עליך אל תעשה לחברך" חברך גם במובן עמיתך.
ושוב תודה.
כן, את צודקת, חני
לפעמים יש סיבות מוצדקות להיות אנונימי, אך זה מחייב להיות ענייני, חיובי וכל דבר אחר שלא פוגע. סופרים שחושבים ש- י.באבל היה המורה שלהם מספרים שהיו פורחים ממש מביקורת שלו שלפעמים הייתה קשה אפילו. איזה אמנות!
מן הראוי להבחין כל העת בין "כתיבה" לבין "יצירת ספרות".
כל השאר — דקדוקי עניות.
אתה אדם אמיתי, גרא, ואיש של אור מסכימה עם כל מילה במניפסט שלך, איש יקר
תודה חנה יקרה,
סתם הלכתי למקורות.
ראי נא תגובתי לחני שטרנברג. יש אי-דיוק כלשהו בסעיף 2. התכוונתי לאנונימיים רעים בעצם.
להתראות, כי בטח נתראה בקרוב
גיורא יקר,
כל מה שניסיתי לומר זה ש"כתיבה" היא דרך ל"יצירת ספרות". זהו תהליך של כל אחד מאתנו. אף אחד לא הצליח לעשות jump מחיתולים סיפרותיים לגדולה ולאף אחד אין זכות לחסום את השביל הזה. ואם יש עדויות נדירות הפוכות, אז או שה-jump נעשה בסתר או שנולד כשרון שעשה זאת בגילגולו הקודם וזכר היטב את כשלונותיו.
תודה גיורא, מאוד משמח אותי שלקחת חלק משלך בעניין.
קיבלתי את הסיווג שלך.
ובכן, לאיש אין זכות לחסום את דרכו של איש, אם כי ביקורת תהיה!
באשר לביקורת מעניין לציין, כי מספרם של מבקרי אמת (כוונתי למסאים, בעיקר) בשירה ובסיפורת קטן בהרבה ממספרם של יוצרי האמת בשני התחומים.
הנתון הזה מעיד על כך שביקורת אמת היא הסוגה הקשה מכולן!
גיורא יקר, אני חוסך ממך חיפושים בתגובות ומעתיק את תגובתי למיכל ברגמן:
כן, מיכל יקרה,
קשה לבקר שירה. צריך להיות משורר מאוד טוב בשביל זה. אוהב אדם ושירתו. כי תפקיד של הביקורת בעיניי זה לעוזר ולרומם. איך מנקים בית לשבת? מוצאיים החוצה כל דבר מפריע לבית וקדושתו. כך אני מבין ביקורת. וכל בית אפשר להכין לקבלת מלכת היופי.
מבקר יכול להרוס כשרון גדול בתחילת דרכו וחיי אדם ממש. וכל זה למען גדולתו וגדולת מקומו בלבד. ביקורת זו אמנות גדולה. הכניסה לאוהבים בלבד.
תומרי לי, מיכל יקרה, מי לא בתחילת דרכו?
בהחלט יש מקום לביקורת. הנ"ל
אינני מסכים.
שום מבקר אינו מסוגל להרוס כישרון גדול בתחילת דרכו.
ראה ביקורתו של שלמה צמח על יהודה עמיחי! ראה ביקורתו של יצחק כצנלסון על דוד אבידן! ראה ביקורתו של ברדיצ'בסקי על ברנר! ראה את ביקורתו של קורצווייל על "ימי ציקלג" של ס. יזהר!
את כל זה אני יורה מן הזיכרון ואם אחשוב עוד טיפה לא יספיק הבלוג לכל הדוגמאות האפשריות!
הדבר המעניין באמת הוא שביקורת שלילית בתחילת דרכו של כישרון גדול מעידה, בדרך כלל, על רגע של משבר בתרבות שבה המבקר (שהוא, בדרך כלל, מבוגר יותר) אומר את דברו והכישרון ממשיך בדרכו.
מי שקורס תחת הנטל של ביקורת לא מסוגל מעצם טבעו לאהיות כישרון של ממש.
גיורא יקר,
אני יכול להביא דוגמאות אחרות.
לא הייתי תופס עמדה קטגורית כל-כך.
למה משכונות העוני יוצאים פחות מתמטיקאים, רופאים ומדענים? מה, יש שם פחות כשרונות? הבאת דוגמאות שאומרות – הם הצליחו למרות הביקורת! ואני אמרתי "יכול להרוס". מספיק חוסר ביטחון + ביקורת קשה ואדם מת או שותק עשרים שנה, כי ברור שהוא כשלון!
מ.גורקיי פסל עשרות סיפורים של באבל, אך לא הרס אותו, פירסם כמה, עדד, פסל ואהב גם את הכשלונות, כי אהב. מחלת היהירות והדעתנות בביקורת – פסולה. כמה כתבי יד באמת נקראים? גורקיי קרא את כולם. הזמנים השתנו. אם מחפשים יהלומים, חייבים לבדוק כל פיסת חול.
אבני חן ויהלומים רבים מסתתרים בין דפי הפוסטים.
יש משורר יהודי שאני מעריך מאוד – דוד פוגל. אין לי הסבר ממש למה. הוא נוגע בי לפעמים עד לדמעות. הוא היה בארץ כמה שנים. לו מישהו היה מעודד, מטפח וכו' אולי לא היה נעלם באחת ממכונות המוות של נאצים בצרפת. זה היה לפני 60 שנה, כואב הלב.
תפקיד העיקרי של הביקורת היא לחפש ולגלות כשרונות ולטפח אותם, לא לפגוע או להרוס.
מכיוון שהוויכוח בינינו על מהות הביקורת הספרותית (ביקורת, לא תורת הספרות ולא סקירות בעתונות ולא מאמרי יחצנות)שריר וקיים, לא אעיר עליו עכשיו.
אולם עלי להעיר על טעות אחת בדבריך. דוד פוגל סירב לעלות ארצה למרות כל ההפצרות.
אין לי אלא לצטט ממכתבו של דוד פוגל אל ליאו מוצקין, ובו הוא מביע מיאוס מן האפשרות שיחיה בארץ: "אני מצפמף עליו; ייסע הוא לחמסינים. אני ביתי פה. זה האוויר שלי לנשימה." מסתבר, שתלישותם של פוגל ושל ולטר בנימין (שסירב שנים אחדות להזמנתו של גרשם שלום לעלות ארצה, ללמוד עברית וללמד באוניברסיטה היברית בירושלים) היתה זרע מוות לשניהם.
כדי למנוע כל כפל משמעות לדברי —
תפקידה של ביקורת ספרות ממשית הוא לבדוק את התרבות והחברה שבהן נכתבת יצירת ספרות, להעריך את משקלה בתוכן, להצביע על החשוב והמכריע ולנכש את העשבים השוטים.
הבעייה בעשבים שוטים בספרות (כיום, בעיקר רבי-המכר הקלושים למיניהם) שהם נוטלים מקרקע גידולם את החיוּת ומרעילים אותה: כאשר הסוחר מוכר בנקל רב-מכר מיוחצן אין לו חשק להתאמץ ולמכור ספר רציני.
אז חבל מאוד שלא הערת לתהל, אם רצית להעיר דבר-מה מר גיורא לשם, שזו כתיבה ולא יצירה ספרותית.
דווקא הקפדת על שובלים קשים של דקדוקי עניות אחרים.
גרא, מאוד יפה כתבת, ניתחת והסברת, בעיקר הרגשת. אני מאמין כי העיקר היוצא מדבריך הוא להוסיף חיובי ולא לקבול על השלילי, לחזק ולא להחליש, לתמוך ולא לסנוט. ובעיקר – לקחת הכל בבריאות.
לא מזמן פרסמתי כאן משהו בעניין הזה, איני יודע אם יצא לך לקרוא. מופיע כאן: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9698&blogID=257
אז יישר כוח, חזק ונתחזק. חן.
תודה חן,
לפני תשובתי אני רוצה לעיין בחומר שצירפת. נדשח…
הי גרא , הנה ניכנסתי לבקר אותך. המושג בקורת הוא מושג קשה, הייתי מציעה לשיים התייחסות לטקסט בערך אחר, לא בקורת, אולי התייחסות, אולי שמישהו ימציא מלה אחרת. ותמיד צריך שדרך ארץ תהיה קודמת לאגו ולתורת הספרות.או לפחות תלך איתה יד ביד.
רק ניסיתי למצוא תשובות ולסלול דרך של שלום ויצירה פנימה וגם לארץ
ביקורת ספרות של ממש אינה תוצר של האגו או של תורת הספרות. היא תוצר של האינטלקט, האינטואיציה והשקפת העולם.
יתר על כן, מכיוון שאינטלקט, אינטואיציה והשקפת עולם אינם אובייקטיביים (מכיוון שהם מיוחדים לכותב), ביקורת ספרות היא דבר סובייקטיבי.
סקירות ספרותיות, מהיותן מוצר עתונאי, חייבות להיות אובייקטיביות, שאם לא כן הן יחצ"ניות ותו לא. זאת הסיבה שסקירות בעתונות חסרות כל ערך בתולדות הספרות.
גיורא יקר,
אנחנו כנראה כבר לא נשנה את העולם הסובייקטיבי הזה. מסכים לחלוטין שכל נסיון שלנו להיות "אובייקטיביים", דהינו, לומר אמת אבסולוטית, נידון לכשלון, כי אין לזה סיכוי בעולם סובייקטיבי, יחסי, לא אבסולוטי. ובכל זאת, בכלל לא מפריע לי למשל לומר דברי הערכה אליך או להסכים או לא להסכים עם דעה מסויימת בצורה עניינית. אני בטוח שיש לזה ערך כלשהו, לפחות ערך אישי פשוט, במיוחד במדיה פתוח. כך גם הביקרת בעתונות.ביקורת מכבדת במקום מכובד.
האמת האבסולוטית אינה תלויה באובייקטיביות או בסובייקטיביות.
אמת אבסולוטית היא ערך מדיד.
"הרג אינו מתחשב בתוכן…"
תודה חן על הייחס החיובי.
כפי שסיכמת בעצמך לגבי הכרח בעידון הדברים, חושב אנוכי כי כל המדיה הזה עדיין נמצא בימי הביניים שלו. העדר הענישה פורץ מחסום של האלימות. כמו בכל שטח אחר של הקיום האנושי, גם השטח הזה מחייב חקיקה מעודנת ומדוייקת יותר. למשל, חובה לציין את השם, ת"ז וכתובת המייל מורידה כמעט לחלוטין את חופש הפגיעה הבלתי נסבל הזה. ואם להוסיף לזה בדיקה אוטומטית ואמינה לאימות הפרטים, עשינו המון וסגרנו לא רע את הפתח לאלימות המילולית. כמובן שאפשר להשאיר דברים במערכת למשמרת ולפרסם רק בתנאים מסויימים וכו'
שנינו מסכימים שהגבול ביו פגיעה מילולית לפגיעה הפיסית דק ומעורפל. וכמו שקיימת התארגנות להגנת הסביבה, לטוהר השלטון וכו' חייבים התארגנות נגד אלימות מילולית בכל הרמות שתכלול גם חקיקה מתאימה ומעודנת. כל אלה סימני הבגרות של החברה והמדינה.
הבנתי שאתה מתעסק, בין היתר, בחקר המוח והשפה. זה תחום חדשני ומרתק. הוא בגבול המדע הרוחני והמסטי שמתפתח בעשרות שנים אחרונות כמו NDE, כמו חקר הגילגולים ובין הגילגולים בעזרת היפנוזה קלינית, חקר המבנים המחשבתיים ותרגומם לשפה וכו'. בכלל, דברים שבגבול בין המדע והרוח מדהימים ומוחקים גבולות בין פיסיקה ומטפיסיקה. בהצלחה!
מדהים, מדהים
גרא שבוע טוב,
ראשית תודה על הזמן שהשקעת בעיון וכתיבת הדברים.
אני מסכים איתך שכמו בכל דבר, גם כאן, במקרה של האינטרנט, התופעה עוקפת את הנורמות והנירמול האנושיים וטרם עיכלנו מבחינה חברתית, מוסרית וחוקתית את השטף הזה. טרם הדבקנו את הקצב וספק אם נדביק.
אני מניח שאכן צריך לבצע חקיקה והבנתי שלאט-לאט העניין נעשה, רק שאני כמובן מעדיף לפנות כמה שיותר לרצונם הטוב של האנשים ופחות לשבט החוק. אבל כשאין ברירה – אין ברירה.
חקר המוח היום הוא באמת אחד הנושאים החמים במחקר. אבל זה נושא כ"כ רחב שאפשר להביט בו מנקודות מבט רבות. הנקודה שאתה מציין, קשרים בין פיסיקה למטפיסיקה, היא נקודה טעונה מאוד. רק אציין בקצרה כי למיטב ידיעתי דווקא בקרב חוקרי המוח המקובלים היום יש פחות פתיחות לעניין מאשר פיזיקאים למשל. השיטות לחקר המוח הן רבות אבל רובן מתמקדות בחקר קלאסי (אמפירי, כמותי, סטטיסטי) ופחות ברעיונות מרחיקי לכת. אני מניח שגם זה יבוא זמנו. כי כמו בעניין האינטרנט, גם כאן – לוקח זמן לאנושות להסתגל ולנרמל את עצמה למשמעויות של תופעות שהיא נחפשת אליהן.
איכשהו תמיד הטכנולוגיה מקדימה את הדעת, האיך מקדים את הלמה.
אני אישית מעדיף את החיבור שאתה מדבר עליו, על פני הרדוקציה הביולוגית המקובלת (מטריאליסטית), אם כי גם היא חשובה מאוד, בוודאי בתחום הרפואה.
רוב תודות, חן.
הי חן,
דוגמה של דעת שמקדימה טכנולוגיה. לפי פילוסופיה של המזרח המחשבות של האדם והזיכרון שלו אינן נמצאים במוח. הנ"ל רק מדיה דרכו כל זה מוצא דרכו החוצה. כמו שעין לא רואה, המוח לא זוכר ואפילו לא חושב…
מכאן, אפשר להחליף מוח או את חלקו, אך הזיכרון לא ישתנה.
זרקתי פצצה? לא בטוח.
היי גרא, הנקודה שהעלת מעולה לדעתי ואני מסכים איתה. בכלל ישנה הפרדה מלאכותית בין המוח למרחב שיוצרת המשגות בעייתיות. הרי גם ממבט אבולוציוני המוח התפתח ביחס לסביבה ולא במנותק ממנה, ממילא הזיכרון הוא לכל הפחות פונקציה של אינטרקציה בין איבר החישה לאובייקט. ממילא לדבר במונחים של היכן הזיכרון נמצא במוח – זו כבר רדוקציה בעייתית של המושג הזה.
עכ"פ, כל אלה הם פתחים לדיונים ארוכים ומסועפים. חן.
הי חן,
זה לא ממש התחום שלי, אך הייתי חייב לחקור ולחפש במקורות של פילוסופיית המזרח. סיפור ארוך, אך מה שמצאתי כל-כך הדהים אותי. איך לפני 15 אלף שנה הם ידעו את הקוטר של כוכבי הלכת?
אחרי שנים של קריאה וחקירה אני בטוח ששורש של הצלחה אמיתית של המדע בתחומים כמו מוח נמצא על גבול של הפילוסופיה הרוחנית הזאת ודרכי המדע המקובלים. כבר יש הצלחות, למשל דר' עמית גוסוומי פיתח פיסיקת הקוונטים החדשה ללא פרדוקסים על בסיס פילוסופיה של וודנטה והוכיח זאת בתנאיי מעבדה!
אנחנו חורגים מענייני הפוסט. אם תרצה מתישהו, נעבור לירוץ אחר.
יפים הדברים שכתבת גרא ואידיליים
הלוואי והיה כוח ללכת לפיהם
אבל להשתדל צריך ותבוא על הברכה שהזכרת לנו
אני נורא תמים, ריקי יקרה, אך לא רואה בזה חסרון. לפעמים תגובה ראשונית של הילד היא בעלת אופי כזה, תגובה פשוטה, טבעית ללא מניע מסחרי, אנושית ונכונה בייסודה. לא רוצה לרדת מזה. וגם, זה בכלל לא מקור לגאווה כי קרוב מדי לכסילות…
אף אחד' כאן לא תמים
והדוגמה שהבאת,באבל,מצביעה על הכיוון ההפוך: עבודה קשה על כל מילה ושורה
סלקטיביות אדירה בפרסום
וכתיבה במקום שבו לסופר שמור היה גזר
דין מוות
הוא עצמו העביר את כתיבתו מבחנים קשים ומדד כל מילה,שורה,משפט.
איפה הוא ואיפה פטורי הציצים כאן בבלוג.רוצים לכתוב ולקבל שבחים מחבריכם לבלוג – קדימה.אין לכם שום צורך
בבאבל לשם כך.גם המניפסט נראה לי מיותר.אינכם רוצים ביקורת,לא צריך.
אל תהפכו זאת לאידאולוגיה.כותב גרוע הוא כותב גרוע ודי.
תודה על הביקורת. בדקתי. אני לא. על זה תודתי.
א. לא קראת עד הסוף. המון פעמים בשיח הזה דובר על צורך בביקורת עניינית.
ב. אם אתה לא אוהב גישה חיובית ובונה, יש לך בעיה- הוכח שמחשבות שליליות גורמות להתפשטות חומרים רעילים בגוף וגורמים לבעיות רבות לאדם וסביבתו.
ג. הבאתי דוגמה של באבל וגורקיי כרעיון של אהבת היצירה עם כל חולשה האנושית האפשרית.
ד. יש כאן בבלוג המון אנשים, כולם שונים. האם יש דרך חיים שונה משלילת האחר? לשלול קבוצה שלמה?
ה. לעולם לא ליקקתי בתגובות שלי. אך יש הכל בבלוג. גם בחיים. אם לא תסלח לזולת את חסרונותיו, לא תלמד לאהוב אותו ותזרע את ההפך ותגיע לתורת הגזע.
אני בטוח שאת/ה לא כזה.
ברכות
האנשים משונים,אבל היצירה הספרותית
מדידה.
ויש הירארכיות בעולם,אפילו בין המורים ליוגה,מסתבר.
מעניין שלא יצרת סקלאלה להערכת מורי יוגה,למשל,שזה התחום שלך,אבל בתחו שאינו שלך,היינו,הספרות,אתה יוצר סקאלה אנטי ביקורתית,משום שכל אחד משתנה.
גם המורים ליוגה,אבל המבחנים לאסמכה – קשים.(אני יודע זאת ממקור ראשון)
רק בספרות השטח פרוץ.כאנאלוגיה,אם היה זה המצב ביוגה,ומלאה הארץ צולעים ושבורי גפיים ועקומי חוט שדרה.
ואנא,אל תדאג לעכירות נשמתי,דאג לספרות.אנחנו עוסקים כאן בספרות.
אני בוחר בעילום שם,משום שהתגובות לכל דבר ביקורת כאן גובלות בהיסטריה קולקטיבית.
לא,איני עקרב וגם לא בן מזל עקרב,שור
אנוכי.
אין רוע בדרישה שיעסוק כל אדם בתחומו,וישאיר לאחרים את תחומם.
אין ספרות בלי ביקורת ספרות.לא תמציאו
כאן בבלוג את הגלגל מחדש.
איני עוסק ביוגה,כי איני מבין ביוגה.
אני עוסק בספרות,כי בה אני מבין.
אותה למדתי,לה הקדשתי שנים רבות מחיי.היכן בכל מה שאמרתי אפשר למצוא רוע או עקרביות ארסית?
כמובן,אתם בבלוג יכולים לפעול כרצונכם.איך זה נראה – כאן הבעיה.והאמיני לי,לא עקרבים קוראים את הבלוג הזה,אלא בני אדם חובבי ספרות.על מה שמוטח בפניהם,כספרות,כסיפורת,כשירה – על כך
נעבור בשתיקה.
אנונימי יקר,
מבטיח לעשות מאמץ כך שזאת תהיה תגובתי האחרונה לך.
אתה מגיב בלי לקרוא? מי כאן שולל ביקורת?
מה יש לך עם יוגה? אסור להיות מורה ליוגה ולכתוב? אין לך שום זכות לומר זאת ובוודאי אין לך סמכות. שאתה עוסק בספרות לא נותן שום זכות לקבוע מה מותר ומה אסור לאף אדם.
אין לך גם זכות לקבוע מה היא ספרות מה היא לא ספרות. לאף אחד אין זכות כזאת.
שים לב, התגובות שלך הם לא ענייניות, תלושות מהקשר והרבה פעמים חסרות הגיון בסיסי.
הרושם שאתה יוצר, שבא לך לפגוע ללא סיבה, לפגוע במען פגיעה עצמה. תרגע, תתייעץ עם רופא, שמעתי שהיום יש תחליפים רבים וטובים לפרוזאק.
ואנה, תעשה מאמץ ותהיה בבקשה בריא פיסית ונפשית, זה נותן סיכוי שתבין סוף-סוף שאי-פגיעה בזולת היא אבן-הייסוד של כל ספרות גדולה של כל הזמנים. אתה מפר אמת פשוטה זאת.
רד מעץ גבוה של חשיבות עצמית ורד ממני. ותהיה בריא, מאוד בריא.
אני כבר נעלם.
אם תשום את לבך,תיווכח שהיחיד שמעליבים אותו כאן זה אותי.
עקרב צהוב מטיל ארס,
אדם שראוי להיוועץ ברופא על בריאותו הנפשית
מהלך עלי אימים במחלה קשה שתתקוף אותי
לא פגעתי באף אחד אישית – חיוויתי דע על רמתה הכללית של הבלוגייהוטענתי
שאין לנהוג בספרת קלות ראש.היא ראויה להשקעה,ללימוד,להכנה ארוכה לפני כל פרסום.
עקרבים ,ככל שידיעתי מגת,אינם כותבים
ספרות,אפילו אם מזדמן להם בלוג פנוי,
בניגוד ל…טוב,לא חשוב.היה בטוב.
מגיב אנונימי
אין ספק, אתה צודק בדבריך.
הבלוג נראה יותר כקבוצת תמיכה מאשר במה ספרותית.
התגובה ההיסטרית ותחושת הרדיפה האישית של כמה מהאנשים מצביעה על כך שהם לא מבחינים בין ביקורת לגיטימית להתקפה אישית.
לדעתי, עליך להניח לעניין מכיוון שאופי הבלוג נקבע על ידי גורמים חיצוניים המחליטים מי יתקבל לבלוג ומי לא.
אל לך לצפות לרמה אחידה בין הכותבים, גם אף אחד לא שם לו כדגל לשמור כאן ולרומם את הספרות העברית. המקום הזה הוא בסך הכל עוד במה לפרסום יצירות, ולמרות שיש זליגת ליטופים מבלוג אחד למישנהו (נימוסי שכנים) בסופו של דבר עליך לשפוט כל יוצר לגוף יצירתו.
להתראות
לגרא שלום
קראתי בעיון את כל מה שנכתב כאן.ואני חייב לומר לך,שבניכוי האלימות הכבושה והזעם,צודק המגיב האלמוני.יש בכל מה שמתרחש כאן הטעייה אופטית בדומה לקולנוע – כי לאחר שהוזלו מצלמות הוידיאו,כביכול כל אדם יכול להיות במאי קולנוע.ובכן,לא.עדיין צריך שחקנים,תסריט,סדרת לוקיישנים,עבודה עם שחקנים,תאורה וכו'.ובעיקר,כשרון,יכולת,מיומנות,נחישות וצורך לעבוד קשה על כל פרט.וכך,הוזלת המצלמות לא הביאה לעוד מיליון במאי קולנוע חדשים.כך המצב באינטרנט – יכולת החשיפה של טקסטים,שירה,סיפורת
וכו',עדיין לא עושה את הבלוגריסט לסופר,משורר,או אפילו כותב נסבל.ההנחה שביקורת עצמית של הבלוגר
תחליף את העורך המסורתי – הוכחה כעורבא פרח.המצב הוביל,לכל היותר,ליתר אקסיביציוניזם,לעודפי אגו נשפכים על המסך (של המחשב).המחשבה שהבלוג הוא מצב ביניים
בין כתיבה אישיתלבין פרסום פומבי גם היא לא מתפקדת,משום שהבלוג פתוח לקורא (האנונימי או המזדהה בשמו) בדיוק כמו מוצר הדפוס בחנויות.התוצאה היא מעט מאוד סופרים חדשים בעלי ערך,והרבה מאוד חשיפות אינטימיות,של מצבים משפחתיים,נפשיים
לא תמיד נעימות,ולפעמים גרוטסקיות או מגוחכות.הבלוג הלא פתוח לקורא האנונימי (שכן אין זה בלוג סגור למשתתפיו בלבד),אם כן,מה לכם להלין על מגיבים המתגדרים באנונימיותם?
בסתירה הזאת אתם נופלים כל הזמן,מצד אחד,אתם תאבי פרסום,מצד שני,אינכם מוכנים לשלם את המחיר התגובה האנונימית,או התגובה הביקורתית,המאפיין כל יצירת אמנות היוצאת אל הציבור.עניין נוסף הוא התגובה האלימה וחסרת הסובלנות כלפי כל ביקורת,אלא אם כן היא זהירה וממותקת כדבעי.אז רבים כאן בבלוג הופכים להיות אלימים וחשדנים,לא פחות מכל מגיב אנונימי או טרול.
עמוס עוז,שרק הוציא רומן חדש,מותקף מכל העברים במאות תגובות,חלקן ארסיות
מאוד,והוא עומד בכך,משום שהוא מבין שעליו לעמוד באי ההבנה או הבנת היתר או אי הרצון או אי הסובלנות או יכולת הקריאה או אי יכולת הקריאה של
הציבור,משום שההבנה או אי ההבנה,הסוכריה או הרעל או אפילו יריית האקדח (שקטלה את באבל)הן חלק בלתי נפרד מגורל האמן או הסופר.אם ברצונכם חממה פנימית של כותבים או סופרים שעדיין לא הבשילו,סיגרו את הבלוג והפכוהו לנגיש רק למשתתפיו,
אבל אתם רוצים פרסום ומתעקשים שלא לשלם את המחיר,והתוצאה אינה עומדת בשום מבחן ערכי.ולבסוף,אני לא איש ספרות,אני עובד בקולנוע,אבל מרבה לקרוא,ובודק חומרים כל הזמן.
תודה איתי על תכובתך רחבת המחשבה והמאמץ. מצאתי לנכון לענות לך בהרחבה בפוסט נפרד הנ"ל: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9953&blogID=249