פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
הפוסט הזה הוא מענה לתגובתו של איתי גת (ראו תגובתו האחרונה בפוסט הנ"ל: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=249&itemID=9873#post9873 )
מצאתי לנכון לפרסם את תגובתי כפוסט נפרד משום שאיתי פונה בעצם לכולנו ולא אלי אישית.
הי איתי,
תודה על ההשקעה והיחס המעמיק לשיח זה. ואני רוצה לראות בזה שיח ענייני ונמשיך כך.
בכל המילים הבאות אני מייצג את עצמי, אך ורק את עצמי.
האם הוזלת המצלמה זה טוב או רע?
האם הוזלת המחשב זה טוב או רע?
האם הוזלת המטוס זה טוב או רע? בתו של ידיד סיימה ללמוד טייס ולימודי תואר ראשון בטייס בחו"ל, זה לקח חמש שנים של מאמץ ו- 250 אלף דולר אם לא יותר. כמה אנשים רוצים ללמוד טייס? כמה מהם יכולים להרשות זאת לעצמם? בוא נוריד את המחיר ל- 50 אלף דולר ונראה בשמחה שהרבה יותר אנשים יכולים ליישם את החלום. האם זה טוב? בהחלט כן.
כדי ללמוד טייס אזרחי צריך רצון גדול, כסף ולא מעט כישרון כדי להיות טייס טוב. כדי להיות כותב טוב צריך כישרון, מורה טוב, רצון וצורך גדולים בכתיבה וסביבה לא עוינת. כמה מסגרות כאלה קיימות? כמה תלמידים ישרים יש לכותבים גדולים בארץ? אני לא יודע. לא שמעתי. למד אותי. צריך קודם לקבל תואר בספרות? האקדמיה לא פעם אכלה לי את המוח. אני אוהב ספרים אך לא רוצה אילוף. למד אותי. תמליץ לי. אני לא זקוק לתואר. אני רוצה מורה, המורה עם 'ה' גדולה לפני המילה הגדולה הזאת. בלי אילוף, בלי שטיפת מוח, בלי עשר שנים לימוד חובה במקורות. אני לא רוצה מחסל סידרתי וקוטל חרקים קטנים כמוני. אני לומד פעם בשבוע במסגרת מכובדת ולא מחייבת, אך אשמח ליותר כדי שאוכל לומר מילה נכספת ויפה – 'מורי'/'מורתי'.
לכל דבר יש הצד הטוב והרע. משפט בנאלי. לנגישות של המחשב והאינטרנט יש את כל הצדדים. המון טוב ולא מעט רע. אתה אומר – זילות. אני אומר – לא. במה כתיבה חופשית בבלוג גרוע מהעיתון? בכלום. לא מקצועי? לא חלק? איפה אדם שאוהב את הספרות, את האדם והכתיבה יכול לקבל ביטוי? אחרי עשרים שנה של ניסיונות כושלים ומותו הטרגי פתאום כולם הסכימו – פספסנו כישרון גדול? כמה חבל! אני אוהב את הרעיון של המעבדה הפתוחה. אולי כך נוכל לגדל אנשי ספר ולא אנשי מלחמה. בוא ניתן לכל ילד בעזה מחשב אישי וחיים תוססים של יצירה ספרותית וכל יצירה אחרת. טיפשי? לא בטוח. יש לזה סיכוי? בוודאי יותר טוב מלזרוק אבנים וללמוד רוגטקות.
האם צריך ביקורת, עורך מסורתי, עורך לשוני וספרותי, אמנות מלווה ואמנות השיווק והפרסום? בהחלט כן. זאת מערכת שלמה. לא קוטלי חרקים, לא מחסלי חשבונות, לא אגו מנופח, לא הורה מרביץ. ענייני, מקצועי, חיובי, מעודד ומגלה כל ניצוץ של כישרון חדש, מטפח ומבקר מתוך חיבה ושמחה גדולה – אז יש סיכוי לעם הספר. גאון כתיבה צריך להיוולד? הכתיבה של באבל גאונית בעיניי. מ. גורקיי פסל עשרות סיפורים שלו ופרסם חלק קטן. אפשר להיוולד גאון. אך את רוב הכישרונות צריך לטפח. בסוף באבל כתב על מורו – "אני חייב לו הכל". סליחה שאני תקוע בגיבורים אלה, פשוט לאחרונה חזרתי וגיליתי אותם מחדש.
אתה אומר: "התוצאה היא מעט מאוד סופרים חדשים בעלי ערך". אז מה? למי זה מפריע? מתי ואיפה היה אחרת? מי טיפח יותר בעלי ערך? איזה סופר? איזה מבקר? איזה מוסד? למד אותי. ממתי יש ערמות עפר מלאות ביהלומים? זה תמיד נדיר. מה השתנה? השתנה רק המצב שכל אלה שלא היה להם שום סיכוי וסיבה לכתוב, היום יש להם את זה. אני מכיר כמה כותבים שלא אהבתי בהתחלה ופתאום – קפיצה קוונטית בכתיבתם! מדהים.
אם אף אחד לא מעוניין באמת לטפח כותבים, אולי המדיה הזה יעשה לפחות משהו.
הבלוג כן פתוח לכותב אנונימי. לרווחה. אך אם הכותב האנונימי ישתמש בזכות הזאת תוך חבלה בטעם הטוב, או יתחיל לחסל חשבונות אישיים כדי לבייש את היריב בפומבי וכו' וכו' – הוא יחטוף תגובות קשות, ובצדק. לביקורת יש מטרה והיא גבוהה, לא נמוכה. ולאף מבקר ולו המהולל ביותר אין זכות לקבוע מיהו סופר, מיהו משורר, מיהו אומן וכו'. כל מה שהוא יכול זאת להביע דעה אישית על יצירה מסויימת או על כמה מהם. וזהו. כי זה תמיד, תמיד אישי. יש כותבים קנוניים, לא עליהם מדובר. ומיהו הפוסק והשופט? הקורא. האם הקורא הוא הפוסק הסופי והמוחלט? גם לא. אבל חשוב מכולם.
אתה כותב: "אתם תאבי פרסום…". איתי, אתה מבקש מהכותבים בדיקה מדוקדקת של הטקסט, ובצדק. בוא נסכים שהכללה גורפת אף פעם לא הייתה נכונה. אני מדבר רק בשמי בלבד. ופונה אלך בלבד. למילה "אתם" יש אצבע מאשימה גורפת. בבקשה, בוא לא נשתמש במילה "אתם". גם במקומות האחרים. בוא נדבר בגובה העיניים שלנו.
אתה טוען הרבה על הליקוקים, חוסר יושר וכו' בבלוג. אתה לא אוהב את זה. גם אני לא. אך לא אתה ולא אני לא נוכל לשנות אנשים. הם אנשים ולא נוכל לא לסלוח להם על כך. נראה לי שנסכים שאין דרך עקומה לגן עדן ולא ניתן להגיע למטרה נעלה בדרכים עקומות. כל מה ששנינו נוכל לעשות, זה אולי לנסות לתת דוגמה שונה. רק את זה בשליטתנו. האם כולם כאלה? ממש לא. מצאתי חברים נפלאים רבים כאן ושמעתי מהם המון ביקרת ואני ממש מודה להם על כך.
הבאת דוגמה מצוינת של עמוס עוז ויחס מאוד בוגר וסובלני שלו למבקריו. אם כבר מדברים עליו, משום מה יש איזה מיתוס לא ברור לי שסופר בטח יודע את האמת ואת הדרך. כמה פעמים נשבר המיתוס הזה! עמוס עוז הפך לסופר קנוני כמעט בארץ. אך נורא קשה לי להסכים עם הגישה המוזרה והאלימה שמותר בכוח החוק להכריח אנשים לשמור שבת ו/או מצוות. יש בזה סתירה גדולה לחופש המצפון ופגיעה בחופש הבחירה החופשית של האדם. שוב, האם אפשר להגיע לגן עדן ע"י עבירה על חוק של המדינה או חוק הטבע? אפילו אם הלב שלך כואב ודואב.
אתה כותב: "אתם רוצים פרסום ומתעקשים שלא לשלם את המחיר". אנא הכנס לבלוג, עשה סריקה. אנחנו משלמים את המחיר כעובדה מוגמרת, רוצים או לא. נדיר כאן שמישהו לא חוטף אף פעם ביקורת קשה. עובדה. אני בעד ביקורת עניינית ורצינית. גם המבקר חייב לדקדק, אפילו יותר מכותב.
אני מוסיף כאן רעיון. איתי, בוא פתח בלוג משלך כאן. שמחתי מאוד לביקורת שלך, למאמץ, לרצינות, לפתיחות וכו'. בוא ננסה שיח פתוח וענייני. אני רוצה להמליץ, אולי ישמעו לי. כי לא נוכל לשנות אנשים והעולם, גם אין צורך. זה לא באחריותנו בכלל. אך אולי אולי נוכל לתת דוגמה של אפשרות אחרת. זה כן בשליטתנו.
ברכות,
גרא
גרא, אתה איש חכם וסובלני, אין הרבה כמוך בעולם.
יעל יקרה,
אין לי מושג מאיפה יש לי אומץ לעשות כל הדברים האלה, לא למדתי בארץ, בור גמור במקורות, אוהב יהדות ולא מבין בה כלום, ויש לי חוצפה לעשות שיח עם אנשים מלומדים, מכובדים, משוררים מצויינים וכו'. ובנוסף לכל אני גם איש מאמין עד העצם. גוועלט!
יש בטוח רבים כמוני בעולם. למשל ברבאבא, זוכרת שיר ילדים מסידרה בטלביזיה? "אין כמוהו בעולם…" כמוהו באמת אין. יש לי מזל גדול – אני יודע בוודאות שאני לא יודע כלום. אבל ממש
מה שמניע אותי זה אולי גוועלט הנ"ל. בלבד
חחחח ובדיוק בגלל זה אתה חכם, כי אתה יודע שאינך יודע. אני לפעמים מחשיבה את עצמי כיודעת יותר מדי, ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שאינני יודעת כלום.
יעל, יש רב אחד שאני נורא אוהב. רב קרליבך. קראתי כמה משיחות שלו. גוועלט! הוא היה מחבק ומנשק את כולם, גברים, נשים, ילדים, כושים, נוצרים. ראה אדם ולא יכל להתאפק. הלב לא עמד לו בסוף.
את בטוח מבינה אותי.
האם הוא היה חכם? גאון? ואם כן, מה זה משנה…
אוי גרא, לאחותי יש דברים לא הכי יפים לספר על הרב "החכם" שהיה מיודד איתה ועם בעלה. כולנו בני אדם חראים בסופו של דבר. לא חכמים, לא טובים, לא בטיח. סתם עלובים. אולי אם נודה בזה, נהיה טיפה יותר טובים וחכמים.
אוי יעל, אל תהרסי לי אידאליזם ואידאלים. אולי טוב שלא הייתי מיודד איתו. אקח את החלק הטוב. ספרים נכתבו עליו. אני מכיר אדם אחד שאני חושב שהוא בכלל לא חרא – אני. גם עלייך אני לא חושב כך. זה ממש מעודד אותי…
🙂
גרא, אני מפנה אותך למה שכתבתי לאיתי. כולנו חראים ומושתנים וכולנו ענקים. מה רוצה לומר בזה? שכולנו אותו הדבר, איש מאיתנו לא גדול מרעהו או קטן ממנו. אין דבר כזה אדם טוב יותר או נאצל יותר או גדול יותר. אין. יש רק ניסיון להיות טובים יותר, מבחינה אישית או יצירתית.
וארחיב את הרעיון הלאה בעניין הרשת. זו הנקודה שסביבה בנויה בלוגיה, כזו או אחרת. זה מבשר על מות מגדל השן של "המבקר" או של "הממסד".
כתבתי ועוד אכתוב על כך רבות: הרשת משנה ועוד תשנה בגדול את מעמד העל של המבקר או של חורץ הגורלות המססדי הזה או האחר. אולי תהיה דיקטטורת ההמון, אבל לפחות "המבקר" סיים את חייו, כי ברשת כולם שווים.
אז מי יקבע ? אנשים שלא מבינים בספרות? בלוגריסים תוקפניים שיסדרו לעצמם שפע של פרסום עצמי ו'ביקורות'
מוזמנות וצילומי עצמם בחצי עירום?
לא תהיה אפילו דיקטטורה של המון,כי ההמון אין לו שום ענין בספרות,ובמצב הנוכחי,גם לאינטילגנציה או שרידיה אין עניין.אתם סובבים באותו מעגל חסר מוצא של הכחשה עצמית.הבעיה היא,יעל,שאפילו למבקרי ספרות אין כבר עניין בספרות שכותבים פה,אם תבדקי כמה מהם חדלו להיות פעילים.איפה דן מירון?
איפה אמנון נבות?איפה אריאל הירשפלד?
אתם כאותו נחש שאוכל את הזנב של עצמו.
לאנונימי,
בגלל הרשת נוצר עכשיו מצב חדש בעולם בכלל, וגם בספרות כמובן. התהליכים האלה שאני מדברת עליהם הם איטיים, אבל הם יגיעו. אני בעד "מות המבקר" שתחתיו תצוף התעניינות אישית של מי שמעניין אותו, כי צימאון למשהו אחר קיים, וגם אם זה רק במעטים, די לי בהם. נאמר כבר "מלכות השמיים היא למעטים", ואני מרחיבה את זה ל"עולם הספרות הוא למעטים". מצדי, שמעטים יפקדו, מי שזה יעשה לו משהו, די לי בכך. דיקטטורת המעטים, האליטות, תמיד הגעילה אותי, ומצדי, כל דבר עדיף על פני זה. בעיני עשרה קוראים שדבריי הגיעו לליבם עדיפים על פני מבקר שיכריז בראש חוצות כמה הדברים נפלאים.
יעל יקרה,
זה כיף לא נורמלי שאנשים יכולים להגיד לי כל דבר ואני לא אעלב, נכון? לא אמרת שום דבר רע, תרגעי. נכון שזה מדהים ששני אנשים יכולים לדבר ויש לך מאה אחוז ביטחון שלא יקרה כלום?
כולם רגישים ולי יש עור של קרנף לביקורת. עדיין. נראה באתיד. הגבתי לאיתי ואפי לגבי תגובות שלך. הם יבינו הכל.
לעניין הכלל והמוכלל אין לי אלא לאזכר את הרקליטוס:
…"ולפיכך יש לעקוב אחר הכללי,
ואף כי הלוגוס כללי, חיים רבים כמו להם הבנה פרטית."….
(הרקליטוס "פרגמנט 2", הרקליטוס ופארמנידס-עדויות ופרגמנטים, תרגום ש. שקולניקוב.
סטרוקטורליזם – מילה יפה, אהבתי.
לפי וודאנטה, הבנה פרטית היא הדרך היחידה להבין את הכלל. לא רק זה אלא שבסופו של דבר מתברר שהכל תודעה אחת בלבד, פרטית ואוניברסלית, ושהבנה או השכל האנושי הוא כלי מוגבל ולא ניתן בעזרתו לגלות סודות הבריאה בכל הרמות שלה ולכן חייבים להשמש בתודעת-על, שהיא אפשרית לכל אדם וחלק העל-אנושי שבבני האנוש וכל מה שנשאר לו לאדם זה לגלות בתוכו את היכולת האלוהית הזאת, אז בהרף עין יתאחד עם המוחלט…
לגרא שלום.
איני מבקר הגון – כי אני לא מבקר כלל,וגם לא איש ספרות.לספרות הגעתי דרך הקולנוע,בחיפוש אחרי חומרים.
וגם תסריטים אני לא כותב – משאיר לאחרים שכשרונם ויכולתם בכך.
בעניין עמוס עוז – לא התכוונתי לעמדתו בשאלות ציבוריות,אלא לספריו.
קרא למשל את מאות התגובות לספרו האחרון (בוואינט)
הגישות שלנו שונות – הגישה שלך היא ליצירה כדרך לשיפור והעלאת ה'אני' מדרגה- ואני,מתייחס לספרות כיצירת
אמנות.האני של הסופר פחות מעניין,פחות חשוב,לטעמי.
והרשה לי להטיל ספק בכתיבה כאמצעי לשיפור האני – ועין בבלוג הסמוך,בו נוזפת משוררת בחברותיה שהעזו לא להגיב לביקורת מלאה שבחים שפורסמה
על ספרה האחרון.הביקורת התפרסמה שלוש פעמים בבלוג הזה,ולאחר שזה לא עזר,החלה נוזפת.זאת,בלי להתייחס כלל לתוכן הספר,לצורתו החזותית,וכו'.
אם המטרה היא שיפור וזיכוך האני –
הרי הבלוג אינו משיג את מטרתו.הוא במה לניפוח האגו.קרא את פאוסטוס של תומאס מאן,ותראה איך הסופר מתחבא מאחורי המספר,דמות של מורה צנוע בתיכון,אדם בינוני בתכלית.
הסופר כותב מה שהוא רוצה בפריו.ראוי שיתחבא מאחורי הספר ולא יבליט את עצמו,את דיוקנו וכו'/
יכולה הבמה הזו להיות סדנה להתפתחות הכתיבה,אבל גם סדנה לניפוח האגו,לכתיבה חצופה ורעה,למאבק דורסני על תשומת לב ציבורית (עיין הבלוג שמתחת).הניסיון מורה,שמי שצנוע,
נותר צנוע אפילו אם הוא סופר או משורר רציני (בבלוג הזה : גיורא לשם,רות בלומרט – משוררת נהדרת שאני קורא בצימאון),חגית גרוסמן,בועז יזרעאלי
סליחה,נקטע,אני ממשיך,לאה איני, ועוד כמה – אני חוזר,אני לא מבקר ספרות,אני כותב על אנשים שכותבים שקוף,שה'אני' שלהם לא מעכיר את העדשה הממקדת,שלמסגרת העולם שהם מתארים יש כוח ותוקף בלי שיבליטו עצמם בשאגות וצעקות,בקשות רחמים וקריאות מצוקה,של תחזיקו אותי לבל אעשה כלה בעצמי או אתאשפז בבית חולים לחולי נפש ואתם תישארו עם רגשות האשם ושאר ירקות מהסוג הזה.
אתה טוען שהכותבים בכל מקר לא נחסכת מהם ביקורת – ועדיין הבלוג מספק להם הגנה כה רבה,שהם יכלים להפוך את הביקורת המסתננתפה ושם לחרש להתגרד בו בפומבי,מה שקורה בפועל.
אני רוצה להיזהר ולא לפגוע -אני לא איש ספרות מיקצועי,במובן שלמדתי ספרות באוניברסיטה או שהכשרתי את עצמי בחשאי ובסוד להיות סופר.אני לא.
אני כמו שאומרים,חיצוני לעניין הזה
וגם הסןפרים שהזכרתי,הם אלה שאני מעדיף לקרוא ולא המלצה גורפת לכול העולם.
בקיצור,הבלוג הזה לטעמי כקורא חובב
הוא בעייתי מאוד מאוד.ואני נוטה להסכם עם המבקרים האנונימים,למרות שאני מסתייג מהגסות והאלימות הגלויה והנסתרת שבדבריהם,מהקטלנות הזורמת בדמם.הם יכולים באמת להרוג סופר במשפט מכוון היטב.הם צלפים מיומנים ומבעיתים.ראיתי פעם,במלחמת לבנון,איך יחידה כזאת עובדת,וזה היה נורא.העניין הוא,שמגיבים כאן תגובות איומות גם לביקורת לא אלימה ומנומקת.
וזה,סימן רע מאוד.שיוויון הערך לא טוב ולא נחוץ.
ולסיכום,אני לא מגלה את אמריקה,אבל תפקיד הסופר לכתוב,ומרגע שגמר לכתוב,תפקיד המבקר לבקר,ותפקיד הקורא לקרוא.מרגע שגמר לכתוב,והיצירה יצאה לאוויר העולם,הסר ידיך ממנה,אדוני הסופר.
תן לקורא לקרוא ולמבקר לבקר,המגיב להגיב,והחתול לילל.אי אפשר למנוע זאת,ואם מנענו,אם ירינו במבקר,תקענו
לחתול את היצירה בגרונו שיקרא ויפסיק לילל,
והטחנו את הספר בראשו של הקורא המסרב לקרוא,לא הבאנו גאולה לעולם.
תודה וסליחה אם הומור שלי פגע במישהו.
לאתי,
יש לכל מה שאתה אומר פתרון קל שבקלים: אל תיכנס למי שלא מעניין אןתך או מכעיס אותך או מגעיל אותך. מה דעתך על זה? מה זו הפיינשמקריות הזו? מה זו המוסרנות הזו? אתה שומר על מוסריות הספרות? על טוהרתה? על איכותה? רבק, אל תיכנס וזהו. זה בסך הכול בלוג. לכל פוקצ'ה יש היום בלוג. אז אם בעיניך יש כאן "פוקצ'ות" אל תיכנס וירווח לך, אבל למה אתה מנסה לשנות את הציבור? לא אוהב, לא צריך. זה לא כתב עת לספרות, זה לא ספר, לא אנתולוגיה, זה רק בלוג. כולה בלוג. מסגרת וולנטרית בסך הכול. אז יש טובים וטוביפ פחות, וגם לסוגיות "הטוב או לא" יש דיון עתיק: מי יקבע מי טוב? אני? אתה? מי קבע שהטעם שלנו מתעלה על זה של אחרים?
בלוגיות הן כאמור מסגרת וולנטרית, בדרך כלל פתוחה לגמרי, כאן בכל זאת נעשה איזה סינון. תתפלא, בכל זאת שירלי ואני לא קיבלנו די ברבה אנשים שפנו אלינו. אנחנו כן מקבלות אנשים שהוציאו ספרים, ומשתדלות לא להיות כאן שופטות, ולהגיד: זה טוב, זה רע. נותנות הזדמנות לאנשים. וכאמור, מי שלא טוב בעיני מישהו, שלא ייכנס אליו. לא אתה ולא אני ולא אף אחד לא יחרוץ את גורל הספרות העברית. ישנם דברים שמתפתחים באיטיות, וגם פה התגלו כמה אנשים שכותבים ממש לא רע, למרות שלא הכירו אותם קודם.
נכון שאני מגדירה את הבלוגיה שכבלוגיית סופרין ומשוררים, אבל לא כולם כאן משוררים וסופרים, יש גם כאלה שרוצים להיות, ואולי לא יהיו אף פעם, וגם זה בסדר. אין כאן שום עניין של אגו. למה? כי לא חייבים להיכנס לאף אחד. בכתב עת אתה מדפדף וחייב לעבור דרך כותב שאתה מתעב. כאן לא, איזה כיף, אה?
שוב, כל טהרני המוסר, תכניסו לכם טוב טוב לראש, זה רק בלוגיה. רק בימה קטנה לביטוי עצמי, ומי שלא רוצה יכול לא להיכנס, כפי שרבים עשים. כולה איזו סמטה נידחת מהנידחים ברשת. זה לו ווי נט. ואתה גם לא משלם על כלום. אז מה ההתנתפחות? ואגב, צאמין לי שגם בכתבי עת המצב דומה, יש הרבה זבליה. אז מה?
ולמה תמיד נראה לי שמאחורי הטון המחמיר והמוסרני של "המבקרים" והמגיבים בבלוגיות עומדים סתם אנשים שרע להם על הלב שרוצים לעשות רע לאחרים? הרי אם כותבים למישהו אתה חרא, אתה גרפומן, אתה אפס, מה זה יעזור לו? איך זה ישפר אותו? זה סתם למעוך אותו כדי שאתה תרגיש טוב ונעלה עליו.
ןאגב, חלק מהשמות שהזכרת, שאינני טוענת שהם רעים או משהו, חלילה, להפך, אבל רק להזכירך שחם בקושי מפרסמים פה משהו, כמו לאה איני או בועז יזרעלי, אז אולי בגלל זה אתה מחבב את בלוגיהם, אה? הם פשןט לא מפרסמים כאן כמעט. מי יודע, אולי אם היו מפרסמים בקצב יומיומי או שבועי היית מתחיל לכעוס עליהם גם ולטעון שנם הם גרפומנים. לך תדע.
ועוד מילה: הרי לא אתה ולא אף אחד לא יצליח לשנות את המצב הזה. יוצרים לא טובים יש תמיד לצד יוצרים טובים. אין מה לעשות נגד זה. ובכל מקום. הביקורת לא עוזרת בשום מצב לתיקון המצב. אולי בן השאר כי אין דבר כזה טעם מוחלט. איכות היא עניין כל כך סובייקטיבי, אבל כשאני שהבנתי את זה, מאוחר מדי לצערי, כבר קטלתי הרבה אנשים בביקורות העיתונאית שלי. היום אני כבר לא עושה את זה. הבנתי שגם מקומי כמבקרת הוא קטן ומושתן, כמו מקומו בעולם של כל אדם, הגם אם הוא יושב בכיסא רם מעלה. אז קח פרופורציה בבקשה. אנחנו כאן קטנים ומושתנים, כנראה, וגם אתה קטן ומושתן. ובחיי שאין בזה כל רע. זה העולם הזה: עולם של אגואים קטנים ומושתנים.
יעל,את צודקת,אין זה מקומי.הנחתי (בטעות) שבמסגרת הדיון של גרא גינסבורג,ישמרו כללי הנימוס הבסיסיים
-בלי פיינשמעקריות,קטן ומושתן,שהטיעון יהיה מנומס.צדקת,איני קורא הרבה בבלוג,ואיני יודע מי כותב כמה בדיוק,
אני לא קטן,גובהי 1.87
ס"מ,ולבני אינם רטובים,ואני לא פיינשמעקר,ולא מוסרני,לא נבחתי על איש,לפיכך בל יחרצו עלי לשון.יש סופרים שאני קורא בשמחה ובדריכות,כמה מהם הזכרתי,ואני לא מבקר ספרות,רק קורא שהבחיו שיש יותר ממשהו בדברי המקטרגים,למרות שהסתייגתי מהטון שלהם.ועכשיו אני נוכח שההבדל לא כל כך גדול,וגם לא ברור לי אם היתה סלקציה בקבלת סופרים לבלוג או לא הייתה,פעם טענת ככה ופעם הפוך,והאם זה בלוג של סופרים ומשוררים,גם כאן סתר
ת את עצמך,והבת שלי לא מנגנת בכינור,זה מישהו אחר כתב.
ולגרא – הדעת נותנת שתנהג יושר ותקרא
לסדר גם בלוגריסטים,בהתאם לסקאלה שעיצבת בבלוג הקודם שלך.מבחינתי,הדיון הסתיים רע ועצוב.
איתי,
הנה, אתה רואה כמה נעלבת כשכתבתי קטן ומושתן? עכשיו אתה מבין איך בלוגרים מרגישים כשזורקים להם בוץ בפנים?
וכמובן, כשאמרתי "קטן ומושתן" זה היה רק לצורך הבהרת נקודה חשובה שאיש מאיתנו אינו עולה על רעהו בשום מצב. בעיני, נניח, ברק אובמה הוא טוב או רע או חרא או מגעיל או נפלא בדיוק כמו השכן שלי. אותו הדבר לגבי עמוס עוז, שאגב, בעיני למשל הוא סופר בינוני לגמרי, מקצוען בעיקר, בשעה שאני למשל יכולה להביא לך שמות לא מוכרים, שעולים עליו לטעמי. אז מה? אז זה אומר שטעמי הספרותי קלוקל? או אולי טוב משל מישהו אחר? מי קבע? מי יקבע?
ואגב, לא טענתי לעולם שאין סינון. יש סינון כאן בבלוגיה. מה שכן, אינני יכולה להעיד על ארבעת החודשים שבהם לא ניהלתי את הבלוגיה אחרי שהתפטרתי, לא יודעת מה שירלי עשתה באותה תקופה. ובנוסף מאז שחזרתי אני לא מתעסקת יותר במשוררים. זה התחום של שירלי בלבד. אני מקבלת רק סופרים (ועד עכשיו קיבלתי רק סופר אחד, מאז שחזרתי).
להגיד לך שכל מי שקיבלנו מוצא חן בעיני אישית? ברור שלא. גם לי יש טעם אישי, וזה לגיטימי. זה עדיין לא אומר שהטעם האישי שלי צריך להכתיב את הבלוגיה. בדיוק בגלל זה חלמתי על מקום כזה, שלא יצור קליקה לפי טעמו של העורך, כמו שקורה תמיד בממסד הספרותי. באמת רציתי משהו אקלקטי, פתוח יחסית. אבל גם כאן נעשה סינון מסוים. תאמין לי שלו קיבלתי כל מיני אנשים שפנו ולא התקבלו, היה הופך כאן ל"במה חדשה" או לעיתון "לאישה".
ועוד דבר לאיתי,
הכוונה המקורית שלי היתה ליצור במה לסופרין ומשוררים, וכותבים בכלל, שיכתבו את דעתם על כל דבר שברומו של עולם, לא רק יפרסמו את יצירתם. לצערי, זה לא קרה, והרוב מעלים שירים. לא אגיד שזה הכיוון שאני רציתי בו. זה בהחלט לא. אני בעיקר כיוונתי למקום שבו אנשים שמטיבים להתבטא יכתבו את דעותיהם, ולפעמים יפרסמו איזה שיר או סיפור.
זה היה רעיון שהיה לי הרבה לפני ששירלי פנתה אלי, ובתחילה בכלל הלכנו על הכיוון שלה, של כותבים בכלל, גם יותר "חובבנים". רק אחר כך זה קיבל תפנית שיותר משוררים באו. כך קרה. דברים קורים לפעמים באופן טבעי. וכאמור, יש טובים יותר ויש טובים פחות. ואני למשל הייתי שמחה יותר לו הסופרים והמשוררים שציינת, אלה שאתה אוהב, היו כותבים את דעותיהם בעניני השעה וברומו של עולם. אותי זה מעניין אפילו יותר מיצירתם, כי את יצירתן אני יכולה לקרוא בספריהם. דווקא את דעותיהם הייתי שמחה לשמוע, ועל חייהם וכו'. בשביל זה הצטרפתי לפרויקט הזה. אני מאמינה שזה עדיין יכול לקרות.
ליעל,את נוקטת באותה דרך שנקטו הטרולים – ותוקפת קורא שהגיב (ונקרא)
על ידי גרא להמשך הדיון-והובטח שהדיון יהיה עניני ומנומס..אין זו קבלת פנים נאה,ובנוסף לכך,את סותרת את עצמך פעמים אחדות ובמשתמע מדברייך,
את רק חוזרת ומוכיחה דברים שגת טען.
אף אחד פה לא מבקר ספרות ואף אחד פה לא נציג שלביקורת ספרות,במילא ביקורת הספרות כמעט לא קיימת,לדעתי שום מבקר ספרות לא ישים נפשו בכפו ויתקרב לבלוגייה הזאת,את נלחמת בטחנות רוח.ובמילא אין לך תשובה לטענות שאינן מעולמה של ביקורת ספרות כלל
יותר מובחנות ויותר סלקטיביות בפרסום
,אי אפשר לפרסם את הבלוג כבלוג של סופרים,ומייד אחר כך להגיד שזה סתם בלוג של כותבים.אתם נמצאים בבלבול ובמצב קבוע של סתירה עצמית,ובינתיים,לא רק טרולים איומים
משתוללים פה – אלא בעיקר בלוגריסטים.מי ששבר פה את הדיון המנומס זה לא איזה טרול,אלא מי שייסדה את הבלוגרייה הזאת,את.
אפי,
השימוש במילה "קטן ומושתן" ניתנה כדימוי לקיום האפסי של כולנו, לא כעלבון למגיב איתי. חשבתי שהוא יבין זאת, לא הבין, אז הסברתי. אם נעלב, הנה אני מתנצלת פה בריש גלי. לא התכוונתי לרגע שהאדם הספציפי איתי הוא קטן ומושתן. התכוונתי לכך שלדעתי איש לא יכול להקטין את רעהו ולתפןס עליו תחת, כי כולנו קטנים.
ואינני סותרת את עצמי, רק אומרת שיש הבדל בין החזון שהיה לי בראש לבין מה שנוצר בסופו של דבר בפןעל. מה גם שבראשית הדרך הלכנו עדיין על הרעיון של שירלי, של כותבות מכל מיני תחומים, לאו דווקא ספרותיים, אז גם כאלה יש ביננו, כולל עורכת דין אחת, ספורטאית וכו'.
אבל באיזשהו שלב התחילו להצטרף הרבה משוררים וסופרים טובים, חלקם ממה שנחשב "השורה הראשונה", וזה קיבל כיוון של "בלוגיית סופרים ומשוררים".
לגבי מבקר ספרות, אני מאוד מקווה ששום מבקרי ספרות לא יגיעו לכאן באמת ויבקרו את הבלוגייה, כי בעיני הבלוגיה אינה כתב עת לספרות אלא במה לדעותיהם של אנשים כותבים, רצוי סופרין ומשוררים.
ובנוסף, כל מקום מקבל את הכיוון שלו לאורך זמן. אני מקווה שיהיה כאן מקום מעניין, מקום שאליו ייוכלו לבוא קוראים שמתעניינים בסופר או משורר זה או אחר. זה בערך החזון שלי. שיהיה בלוג אישי לכל סופר ומשורר, והייתי שמחה שיבואו גם עיתונאים, שבו הוא יעלה כל מיני דברים שבא לו.
ליעל ולשאר הבלוגרים בדיון.
ההפרדה בין יצירה ספרותית לבין כתיבתו של יוצר על "כל דבר ברומו של עולם" נראית בעיני מלאכותית.
היום קראתי במקרה מסות של עמוס עוז על המתרחש בארץ, כיום ובילדותו. האם ניתן להפריד בין אלה לבין סיפורים אחדים בספריו או בין אלה לספרו האוטוביוגרפי?
כאשר הערתי לפני ימים אחדים במסה ביקורתית על יחסו של ביאליק לפוליטיקה בארץ-ישראל, האם לא הובן שחוט אחד מקשר בין הערותיו של ביאליק לבין מצבה של הפוליטיקה הישראלית כיום. הוא, למשל, תקף את קריסתו ב-1931 של המרכז הפוליטי שהונהג בידי חיים וייצמן. האם איננו סובלים מהיעדרו של המרכז הפוליטי כיום? כדי להפיל את המרכז בימים ההם חברו השמאל של בן-גוריון לקואליציה עם הימין של ז'בוטינסקי — האם אין זה רומז משהו על תככי הקואליציה שמתרקמת או לא מתרקמת בעצם הימים האלה?
ואם להשתמש בדוגמה אישית לחלוטין, להבדיל. ערב חלוקת האוסקר העליתי בבלוג שני שירים שעוסקים במלחמת לבנון הראשונה. ההקשר היה מועמדותו של הסרט "ואלס עם באשיר" לאוסקר, קשר אקטואלי לכאורה. אולם השיר הפוליטי הזה מקרין בפירוש על מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ועל שדה המתים שאנו טובלים בו עד עצם היום הזה.
האם זה שיר בלבד או שמא הוא מבטא מתוכו דבר "ברומו של עולם"?
כן, יש משוררים גדולים מאוד שמפנים את ראשם מן המציאות ואילך ורואים רק את הפנטזיה הטהורה בהתגלמותה. גם זה אקט פוליטישל הימנעות, אף אם איננו נעשה בהכרח במגדל השן.
על כן אינני מאמין שקיימת אצל יוצר של ממש דעה בענייני השעה שתהיה שונה במהותה מן החומרים המפעמים את את יצירתו. אפילו משוררים סכיזופרנים של ממש לא עשו כן. ובמקרה האיום והנורא ביותר, תוכן שירתו של עזרא פאונד בשנותיו המאוחרות הלם למדי את תוכן נאומיו ברדיו איטליה הפשיסטית. יש רגלים לדבר שפאונד לא היה שפוי ממש בשנים ההן, אבל שיריו ונאומיו דנו בעניינים שב"רומו של עולם".
אפשר לכתוב על הדברים האלה עד אין סוף. בסופו של דבר, רק איכות גבוהה של היצירה תשמר את חייה מעבר לחיי היוצר ותיכנס לתולדות הספרות והתרבות ותהפוך לקאנון.
גיורא,
לא נראה לי שבלוגר חותר להיכנס לנצח ולקאנון. רק לפרסם פה ועכשיו. אין בכלל ויכוח על "להיינס לנצח" כאן. גם אם הרשת "תישאר לנצח", דברים יימחקו בסופו של דבר, או שסתם איש לא ייכנס. כך שלא זו הסוגייה בכלל: האיכות שתישמר בנצח….
זה רק בלוג, בחיי. כמה משמעויות אתם תולים בו. רק בלוג. אמצעי להעביר דעות, מחשבות, יצירה, כדי שאולי כמה אנשים יקראו ויתעניינו. זה הכול.
בנוסף, כל אחד יכול לעשות מהבלוג שלו מה שהוא רוצה: מי שרוצה להתפרסם דרכו, אחלה. מי שסתם רוצה לתקשר עם עוד כמה בלוגריפ במסגרת מין קהילה, אחלה. אני לא מבינה למה אתם לא מבינים שהרשת והבלוגים משנים לגמרי את התפיסה שלנו את החומר המודפס. אין יותר עורכים, כולם יכולים לפרסם!!! זו עובדה ואין מה לעשות נגדה. כולם מפרסמים. תקבלו את זה. ומי שמעניין את הקהל, יצליח להכניס אליו קוראים, בין אם הוא "סופר" או "בובליל". זהו זה. אין מי שיקבע לםני טעמו האישי, אין מי שינווט, ומבחינתי אין דבר טוב מזה. רוצה שכל אחד יוכל לפרסם, בין אם פה או בבלוגיות אחרות, ושיצליח להפיק מהבלוג שלו את מה שהוא רוצה. זה הדבר הכי דמוקרטי והוגן שיכול להיות. תנו לקוראים לשפוט מה הם אוהבים ולאן הם נכנסים. תאמינו לי, שלכל בלוגר יש את הקהל שלו.
ועוד דבר גיורא, תאמין לי שאם אדם כותב ירצה ויידע להשתמש בבלוג נכונה, הוא יתחיל להעלות גם רשימות פוליטיות, גם מי שכתיבתו אינה פוליטית. אני חושבת שאתה מאוד נוקשה בגישתך שאין הפרדה בין יצירה לפובליציסטיקה. אביא לדוגמה את עצמי העלובה והנקלית, ואני מקווה שאינני סכיזופרנית: כתיבתי אינה פוליטית, בדרך כלל. יש אולי זרמים זעירים, ברקע של התכווננות פוליטית חברתית. אבל זה זעיר ממש. לעומת זאת, ברשימות, בעיקר בתקופת המלחמה, העליתי המון רשימות פוליטיות, וכאן, אני מעלה לפעמים רשימות שמעלות בעיות חברתיות וכו'.
מה רוצה לומר? גם אם כותב מעדיף להתחפר בספריו בעצמו, בחייו הפנימיים וכו', הוא בהחלט יכול למצוא את עצמו רוצה להגיב בנחרצות על ענייני השעה. עד כה לא היה איפה להביע את זה, כי לא כל סופר או משורר יקבל במה בעיתון, אבל הנה ישנה אפשרות פז להביע דעות, מתי ואיך שרוצים.
אני עדיין חושבת שאתם פשוט לא מבינים את המדיום החדש הזה, שהוא מהפכני לגמרי. אבל זה לא מפליא אותי. גם תלמידיי בקמרה אובסקורה, שהם צעירים מרוב הקהל פה בעשרים עד חמישים שנה, לא מבינים על מה אני מדברת.
ליעל,
כל מה שאומר בהמשך חל רק עלי.
כאשר הצטרפתי לבלוג החלטתי לעשות את מה שעשיתי כל ימי חיי בספרות, כלומר 50 שנה. פירוש הדבר הוא לכתוב רק את המיטב שאני מסוגל לו.
כמשורר, אין לי חשבון עם העתיד או עם הקאנון, אלא רק מאבק פנימי עם הטוב ביותר שאני מסוגל לחלץ מעצמי.
כמתרגם (בעיקר שירה), בחרתי תמיד את מה שהיה חשוב לי לתרגם ומתרגומי פירסמתי רק את מה שהיה לי חשוב לפרסם. בגנזי מחשבי מאות שירים מתורגמים שאינני חושב שהשעה ראויה לפרסומם.
כמבקר ספרות, תמיד ראיתי לנגד עיני את החתך החם, השותת דם, שבין החיים לספרות ובין הספרות לחיים. במקרה של ביקורת ספרות (ביקורת, ולא סקירות עתונות ולא מאמרי התרשמות) חשוב להבחין ברגע שבו יצירה או יוצר "שורטים" את המציאות במקומה הקריטי ביותר ומשאירים ב"שרטת" את חותמם.
כמובן שגישתי אינה מחייבת איש, אלא את עצמי בלבד.
ועוד ליעל, וגם לאחרים.
מאחר שעבדתי בפיתוח תוכנה החל בשנת 1966, קשה לי לומר על עצמי שאינני מבין מהו בלוג.
אך גישתי פשוטה ביותר: ינהג כל אחד בבלוג כמנהגו (ואם מנהלי הבלוג מנסחים כללים, ישמור על כללי הבלוג), וזה טוב ויופה.
אני עצמי אראה בבלוג, כל עוד יורשה לי, מעין כתב-עת אינטרנטי ואנסה לכלול בו את המיטב, משלי ומשל יוצרים אורחים, במקור ובתרגום.
חבל גיורא.
חבל שגישתך מחייבת רק אותך בלבד. יש בה יושרה שרק אדם שבטוח בכשרונו מחד ומבין מהי תרבות במובנה הישן והטוב מאידך יכול להרשות לעצמו.
וליעל את כל כך מתלהבת ממהפכת האינטרנט אבל מעבר לזה שהטכנולוגיה כבר קיימת למה צריך להתלהב מהמרת התוכן שהיא גורמת למשהו חסר כיוון וחסר ערכים בבחינת הכל אפשר.
אולי שווה להפעיל חשיבה, ואת מסוגלת לחשוב, האם נכון להמיר ישן בעל קריטריונים בחדש חסר כיוון?
חבל מאוד "תגובה לגיורא" שאתה מנסה להאשים את הרבים. האם תרבות "במובנה הישן והטוב" טובה מהתרבות המודרנית יותר? במידה מסויימת הכרתי את שניהם ונראה לי שטענתך בעייתית ביותר, גורפת מדי וכוללנית מדי. ואולי בגלל זה לא נכונה.
אני מאחל לך להתלהב כל חייך. אין שום יצירה בלי זה.
המרת התוכן? חוסר כיוון? תראה לי זמנים שכל האלמנטים האלה לא היו קיימים.
ראה בסביבתך. מתרחשת סביבינו מהפכה תרבותית ורוחנית במלאו עוצמתה, לא רק בארץ, בכל העולם. הרשימה של סמנים ועובדות כל-כך ארוכה, שאין כאן מספיק מקום אפילו לפרומיל מזה. המדע הופך רוחני יותר ויותר. מתי אנשי מדע חקרו סודות המוות? ממתי פילוסופיה של המזרח שובה לבם ושכלם של כל-כך הרבה אנשים. האם ידעת שתעשיה השניה בגודלה בעולם אחרי הי-טק היא תעשיית היוגה? ממתי כל אחד יכול להביע את דעתו מייד ובפומבי? ממתי כל המדינות שבעולם נלחמו בזיהום? ממתי אנשים כותבים ברמת החופש גדול כל-כך? וכו' וכו'
מאית הפרומיל הנ"ל אינם סימני מודעות גבוהה יותר? האם אין לזה קשר לתרבות?
קל לומר שבזמנינו היה טוב ויפה יותר. הייתי שם ואני אומר לך – לא היה. לראות טוב ויפה עכשיו הרבה יותר קשה. חלק מכותבים של היום הם כותבים קאנוניים של מחר. בטוח. מי הם? חפש גרעין שלהם בחורים האלה שהם יושבים עכשיו. חפש וגלה אותם, כמו שמחפשים יהלומים.
יתכן שכמה מכשלונות של היום, הם הם הגאונים של המחר. אל תשכח את המשפט האחרון כאשר אתה רואה כתיבה שלא לטעמך.
ואידך זיל גמור.
גרא, "רוחניות" אינה אמנות, בערך כמו שיוגה אינה "התעמלות" אפילו לא בעולם החדש שגם בו יש חלוקה לסקציות ותחומים.
ושגיאות כתיב בסיסיות שמתפזרות בחלל הרוחני אינן מעידות ולא יכולות להעיד על תרבות גבוהה.
בתור מערכת בלוגים, בתפקיד מערכת בלוגים העסק פה עובד יפה. הבעיה היא כאמור ביומרנות! חבל שאתה לא מקשיב למרות שאתה מתיימר להקשיב!
איתי, כל מילה מדוייקת.
דומני שבכל זאת, גם בעת הפוסטמודרנית שבה כל אחד יכול והכל, מן הראוי להכיר מקורות תיאורטיים ומעשיים (יצירה ) לפני שמגיעים להחלטת "אני יוצר". הידע וההיכרות מקרוב מסייעים לצניעות האגו שלא לדבר על הרווחים המשניים הנוספים שגלומים בהם.
אנונימוס חסר שם מחמת צניעות.
הבת שלי מנגנת בכינור.היא בת שמונה עשרה.שיעור שבועי בכינור זה מאתיים חמישים שקל.עם נסיעות – שלוש מאות חמישים.
מחיר כינור טוב,לא בשמיים,אבל כזה שלא עוצר אותך – כשלושים אלף דולאר.
אחרי שציידתי את בתי בכל הדרוש,(הוצאה מצטברת קרובה למה שעולה תואר
באוירונאוטיקה,בארה"ב ועוד היד נטויה,שאלה אותי בתי,אבא,איך אתה עומד בזה?
אמרתי לה,קלי קלות.
שאלה אותי,איך? זכית בפיס?
אמרתי לה,קלי קלות,כי אני לא צריך
לקום בבוקר,כל בוקר,ולנגן מול הקיר
חמש שש שעות – מתוך זה שעתיים תרגילי צליל מקהי אוזניים. אז קלי
קלות.
הבנת את כוונתי,גרא?
מכל מקום,הבת שלי הבינה,ופניה קדרו מאוד.מי עוד מבין פה בבלוג,מה שהבינה ילדה בת שמונה עשרה בקושי?
ברוכה הבאה לעולם של עבודה קשה. יש מישהו שיכול לברוח מזה? אפילו בילוי אין-סופי היא עבודה קשה. כל יצירה, אפילו שטיפת כלים, היא עבודה קשה. בכל עשיה יש אלמנט של יצירה, מספיק שנפרש זאת כך והכל יהפוך ליצירת אומנות. אמן.
הי איתי,
אתה כותב תגובה, אתה מותוח ביקורת פתוחה וברורה, ברגע זה אתה מבקר(שם פועל) ורק לזה התכוונתי.
קשה לי לראות סופר מפוצל לכמה השקפות מאוד שונות, אחרת הוא משקר או משחק תפקיד של מישהו אחר ושוב מפוצל. ושקשה לי להפריד בין סופר לאדם. שאלה לא פשוטה בכלל. נעזוב את זה.
כל סוג של אמנות עבורי היא דרך להתפתחות אישית. ליצור אומנות לצורך אומנות נשמע לי סתום. אני לא דתי בכלל, אך אני מאמין עד העצם ושנים רבות השקעתי בלימודי פילוסופיה של המזרח ועודני. נכון, גישותנו שונות לפעמים כמו מזרח שונה ממערב. ממש קוטבי לפעמים. נחיה עם זה.
לא לי ולא לך אין אחריות על האחרים, בלוגרים או לא. נכון, אנשים מפרסמים ודוחפים את עצמם. לא מפריע לי. אמצא לנכון – אגיב או לאו.
"במה לניפוח האגו". פעם מורה שלי אמר שכל מה שהוא רואה בעולם החומר זה מין ואגו. הבלוג לא שונה מן העולם. השאלה רק אם נלחם בו או נחיה בו בשלום ואהבה שמעבר. אז אנשים מנפחים את האגו, כי אין אחד שאין לו. לא זאת השאלה, השאלה איך לפתח את ההפך. אגו זה לא דבר רע לחלוטין. בלי אגו גם ילד לא יתפתח. אדם ללא אגו הוא כבר לא אדם, הוא מלאך ולא יוכל לחיות בין בני תמותה רגילים.
אין ספק, יש בארץ איזה מסורת עויינת של דריסה ופגיעה בכותבים ולא מעט תחבולות מסתובבות בשטח. אני מחפש חברים שלא עושים זאת וכתיבתם משובחת בעיניי או בעלת כישרון רגשי ואמנותי. ומצאתי נפלאים. אל חלקם אין לנו וויכוח, וחלקם עוד נגלה עם הזמן. וזה נפלא, ממש.
ה"אני" של הכותב מבצבץ בכל פינה, במבנה של המשפט, ברגש ונסיון חיים, בחוויות מוכרות לו, בסיגנון, במטרות מוסתרות או גלויות והרשימה ארוכה. המסכנה שלי (סליחה, אני לא מלומד בכלל, אפילו לא למדתי בארץ) שהכותב לא יוכל לבגוד בעצמו ולהסתיר לחלוטין את ה"אני" שלו, אפילו בתאטרון זה לא אפשרי.
"לקורא חובב…". הכותבים שהזכרת לא חושבים כך. נכון, המון פעמים יש כאן חומר גלם נמהר אפילו מידועי שם ממש, אך גם יהלומים וכישרונות גדולים מסתובבים לא מעט. נניח שיש לך ילדים וכולם מתחילים לכתוב. לא תעודד אותם? תאסור עליהם לכתוב ו/או לפרסם? שוב, כאן זה לא מוצרי מדף מלוקקים, כאן מעבדה של נסוי וטעייה, כל אחד יצוף בזמנו הנכון, אפילו אם זה יקח לו מאה גילגולים. אל תקח תקווה מחלשים. תן לילד ליפול, אחרת איך ילמד ללכת?
פתח בלוג כאן וכתוב מה שאתה רוצה לומר. אתה לא מבקר מקצועי? מצויין! דבר מהבטן.
מודה לך על הסבלנות,זה אמור היה להיות דיון זהיר ושקול ,והנה הוא נשבר,ויצאתי ממנו בתחתונים צואים,בקומה מגומדת,בפיינשמקריות ובהזמנה לעוף מכאן – וכל זה,כדי להרגיש ולהמחיש כביכול איך מרגיש בלוגר מותקף (ע'ע יעל).ואני לא סופר,ולא בלוגר,ולא מבקר ספרות,רק קורא שהגיב בנימוס והוזמן להמשך הדיון.אין זה תואם כלל את ה'אקלים' שהבטחת,ואת הסקאלה של הסובלנות שעיצבת בבלוגך הקודם.אמנם,לא אתה שברת את הדיון,אבל העניין נהיה בלתי נעים ובלתי יעיל בעליל.אני נפרד ממך.לא בך האשם חס ושלום.וכמו שכתבו למטה,כולם זקוקים לאוויר צח.(מעניין למה)
הי איתי,
עייפות? מצטער עם פגעתי במשהו, לא הייתה לי כוונה. ואם מישהו אחר עשה זאת, אולי גם הוא לא התכוון, ואם כן, מה זה משנה, כולם טועים, כולנו באשליה זאת או אחרת. גם לצפצף צריך ללמוד, זאת אומרת לא להתרגש. אין לך מושג, כמה אנשים בבלוג נפגעים אחד מהשני.
ברכות חמות,
הרבה אוויר צח.
אולי כתוב שיר.
אז גרא,זה משנה או לא משנה אם פוגעים? אם זה לא משנה,על מה בכלל הדיון? למה התחלת אותו? הרי אתה בעצמך כתבת מסה שלמה עם גראפיקה
שבה הסברת עד כמה רע לפגוע בזולת,ופתאום לא נורא אם מישהו שקראת לו להתארח אצלך נפגע? אני לא מבין (אבנר קאופמן)
ואבנר,
אז מה שאתה אומר בעצם, מאחורי דבריך, שזה בסדר שמגיב יפגע בבלוגר, אבל לבלוגר אסור לפגוע במגיב? כי זה מה שיוצא מדברייך, יו נו.
אבנר יקר,
אני בעצם אומר דבר נורא פשוט, שאין טעם וצורך להפגע מפוגעים מילוליים. צחק מהם! ולמה? כי ברגע שהם יורדים לרמה אישית אומללה שלהם, הם מראים את בושתם במלוא העוצמה ובפומבי מול מאות אנשים בשניה. אותי אישית זה אפילו לא משעשע, לא מזיז, רק מעורר בי רחמים, ר ח מ י י י ם. אני אפילו לא כועס, כמו שלא כועסים על אדם חולה. זה אפילו לא מצחיק. צער ורחמים. ואם הוא לא מבין את מילות ההסבר שלך, צריך להתפלל עבורו – מה עוד אתה יכול לעשות? ואני לא מדבר עדיין על חוק הקרמה שלפיו כל פגיעה בזולת תחזור למפגע בעצמו כחוק הפעולה והתגובה של הטבע. ואני עדיין לא מדבר שאי-אפשר להסתיר שום דבר ואי-אפשר לא לקבל תגובה למעשה שעשית בגלל אותו החוק. אין לי צורך לרוב להחזיר לו, רק לנסות להסביר במה טעה. ולסמוך על חוקי הטבע.
אז לי אישית זה לא משנה כלל.
רק אם מישהו מאיר לי דבר-מה חשוב וענייני – אז, אלוהים, למה לא ראיתי ולא הבנתי זאת קודם? איזה עזרה יפה קיבלתי! ואם אחרי הבדיקה רצינית אני מוצא את הטענה כלא נכונה – שוב טוב, שוב תודה, כי איפשרו לי לבדוק ולהווכח שאני לא.
תודה אבנר על השאלה ושאפשרת לי שוב להסביר את עצמי.
ועוד משהו קטן, אבנר. אני לא מנסה להציג את עצמי באור יפה. לא. אני מציג עמדה. ויודע עד כמה אני לא מושלם. כמה כשלונות היו לי ועוד יהיו לבטח. ואיני בחור צעיר כל-כך וכנראה לא אספיק לשפר את כל מה אני רוצה.
לגבי אלה שנפגעו ממני.
לא התכוונתי. מצטער. לא הייתי זהיר. סליחה.
לוקח אחריות על מעשיי בלבד. אם אחרים פוגעים במגיבים, שוב, כל מה שאמרתי נכון לכל צד – מגיבים, מגיבים למגיבים וכו'.
ברכות
גרא חייך, אל תיקח קשה, לא מגיבים, לא בני- אדם, רק גוועלט ,ראש חודש אדר היום, עזוב,צא לשמש, תאכל ארוחה טובה, תתפלל לעוד גשם אנחנו זקוקים לו, ויתפילות נשמעות, רק לא על גשם על התחפושת , וזהו.
זזתי לבלוס.
את צודקת. לשמש ורוח.
זה הזמן
גרא תעזוב את זה, בסדר הוא אמר את דעתו, ואני הבת שלי רצתה ללמוד ריקוד שלחתי אותה לכל החוגים ואחר לביס למגמת מחול מימנתי שעורים וכיום היא לומדת בזלצבורג, ובכן מה? היא רוקדת היטב לטעמי לטעם אחרים, ואולי אחרים חושבים שלא, אנחנו כותבים ולומדים ומנסים להשתפר, ואלו הם החיים למידה בלתי פוסקת אין איזו אצבע אלוהים שבאה מלמעלה או מלמטה ומכריזה: זה סופר או זה משורר, העולם רחב וטעמים רבים בו, אפשר להגיב ולבקר אפשר לאהוב או לא, הכל בסדר, אי אפשר להגיד כן או לא לכתוב,כן או לא לפתוח בלוג.כן או לא לחפש תשומת לב ,בלוג הוא כמו טלויזיה, אפשר תמיד להעביר ערוץ ולא צריך לשפוך מי שופכין על תוכנית גרועה, טוב זהו בינתיים, חזק ואמץ!
אני הסתכנתי בהכנסת הדבר הזה גם אלי,ובכן מה שיהיה יהיה אני אעמוד בזה..
מה את לא יודעת עדיין שאת טובה ואמיצה? יהיה טוב מאוד.
לחני
נדמה לי שאת מפרשת לא נכון את דברי האלמוני. הוא רצה להגיד שאומנות לכל סוגיה דורשת תרגול ועבודה קשה ומחיקות אין ספור.
לפי תפיסתו חלק ניכר מבעלי הבלוג כאן מתיימרים להיות אומנים אך לא מבינים שצריך לעבוד קשה כדי להשיג את התואר הזה.
התרשמות שלי שרובם מבינים. מה יוצא בסוף – סיפור אחר.
הבנתי טוב מאוד פשוט הקצנתי והגחכתי, אף אחד לא מפרסם ואומר, אני אומן דגול הנה ככה גאון בלי הכשרה ובכלל נורית זרחי פעם אמרה לי"אנחנו נדאג לכמות אלוהים לאיכות" ככל שמתנסים וכותבים הכתיבה משתפרת, זו לפחות דעתי, וזהו, אני הולכת להתעמלות
דברייך מזכירים את מה שאמר סופר סובייטי נודע,כשנשאל מדוע הוא נכנע
כה ברצון לתכתיבים של הריאליזם הסוציאליסטי:"אנחנו לא כדוסטוייבסקי,
אנחנו נסתפק בשירות נאמן למפלגה ובכסף".הסופר הוא ואלנטין קאטאייב.
לא הבנתי את הקשר אבל כנראה זו רק אני… או שלא
הרי זו עיקר התקלה! שאינך מבינה היכן
האנאלוגיה.מילא.בהצלחה לך בתיאטרון.
אני עברתי את החוויה התיאטרונית בגיל עשר,עם תיאטרון בובות "צבר"
חני יקרה,
מבטיח להפסיק. אך גם להעביר מסר של אפשות אחרת של שיח. קשה לי לא להתייחס לאנשים מכל השקפה. אצא לעבודה בשבוע הבא ולא יהיה לי זמן לזה. הכל לטובה.
באמת די. בואי נפרסם איזה שיר, איזה סיפור קצר, איזה בדיחה טובה. אולי מחזה… או הקלטה שלו…
העתקתי כמה משפטים שאתייחס אליהם:
"אני אוהב את הרעיון של המעבדה הפתוחה", מקובל עלי בהחלט.הבלוג הוא לדעתי מעבדה.עבודות בתהליך, עבודות קלילות, עוגות ומרנג אם רוצים.יש משהו כמו כתיבת יומן בבלוג.יומן של אמן יוצר.ואם אתה רוצה אתה עושה לך אתר ושם דברים שאתה חושב כמוגמרים.
"לביקורת יש מטרה והיא גבוהה, לא נמוכה". 100% הסכמה. רפי לביא ז"ל היה ידוע בביקורות הקטלניות שלו. בגלל זה בחרתי לא ללמוד אצלו. אולי הפסדתי.אבל תחושת הבטן שלי אמרה שלא "במקל ובסרגל"
"מיהו אומן".בעידן הפוסטמודרניזם אמן הוא זה המגדיר עצמו אמן.אין לי בעיה עם זה.אם הוא מסוגל להוכיח, לעמוד מול ביקורת ולהראות את אמנותו, בבקשה.
"למילה "אתם" יש אצבע מאשימה גורפת".נכון. יוצר מחנות: אתם, אנחנו.אני כאמן אנידיבידואל.אני לא "אתם" משום סוג.
"גם המבקר חייב לדקדק, אפילו יותר מכותב".בהחלט.מחמאות אפשר לתת קצרות, נחמד אם מפרטים כי כל ביקורת היא סוג של מראה.וחשוב לראות גם את הטוב, במיוחד לאלה שהביקורת העצמית מחמירה.אבל כל ביקורת, גם טובה וגם רעה צריכה להיות מנומקת.לא מספיק להגיד: יופי! ולא מספיק להגיד: חרטא!
תציין, תסמן מה אהבת ומה שנאת.
זהו. כתבתי יותר מידי.
לוסי, אין יותר מדי. כמה שנרענן יותר זה לא יזיק. אם נפגע, זה יכול להזיק מאוד. אבל נעשה זאת לפעמים.
נחזור לענינינו.
יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך – לתורה". אמר לו: "יופיך – לנשים". אמר לו: אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". קיבל עליו. ביקש לחזור להביא בגדיו ולא יכול (לחזור). הקרהו והשנהו, ועשהו אדם גדול.
יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר – מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: "משצירפם בכבשם, ריש לקיש אומר: משיצחצחן במים. אמר לו: "ליסטים בליסטותו יודע". אמר לו: "ומה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". אמר לו: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה"…
3. חלשה דעתו של רבי יוחנן. חלה ריש לקיש. באה אחותו, בכתה (לפניו), אמרה לו: "עשה בשביל בני". אמר לה: "עזבה יתומיך – אני אחיה". – "עשה בשביל אלמנותי" – אמר לה: "ואלמנותיך – עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט, 11). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש.
4. והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" – "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו". ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך". אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש – כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!"
5. היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו…
מה שהסיפור רוצה להגיד,שללא החיכוך וההתנגדות של ריש לקיש לרבי יוחנן , רבי יוחנן לא יכול ללמוד וללמד דבר.. כאשר רבי אלעזר בן פדת בא לרבי יוחנן,רבי יוחנן אמר היגד – ומיד רבי אלעזר היה מצדיע לו , ומסכים איתו,כך ששניהם לא למדו דברים חדשים אחד מהשני..
זה בעצם מה שקורה בבלוג,רובינו מסכימים אחד עם השני ולא נוצר החיכוך וההתנגדות שלנו אחד עם השני..
למירית,
אני לא בטוחה שבבלוגיה צריך ללמוד אחד מהשני או שהיא מעבדה ספרותית, כפי שיש כאלה שחושבים.
בלוג הוא יומן רשת אישי. היום כמעט לכל אדם יש בלןג, ובו הוא כותב על מה שמעניין אותו. בלוג הוא כבר מזמן לא מקום לפרסום עצמי, אלא מין במת לביטוי אישי, מי שרוצה נכנס, מי שלא לא.
לי נראה שהאפשרויות שבלוגיה תיהפך למעבדה ספרותית הן קלושות. יש גבול להפרייה ההדדית שניתן לבצע במסגרת וירטואלית.
נראה לי שמה שאנשים בסך הכול רוצים זה מקום להשמיע את קולם הקטן, ושמי שבאמת מתעניין במה שהם כותבים, שייכנס ויגיב. זה הכול. לא שיתנו לו על הראש "כדי להשתפר". כי ממילא אי אפשר להשתפר באמצעות "ביקורת רעה של מגיבים/טרולים".
זו בסך הכול המשמעות של בלוג. לא יודעת למה מצפים מבלוגרים, פקצ'ות בנות 12 או סופרים, היינו הך, שיקבלו ביקורת מרושעת שנותנים להם "כדי שישתפרו" , או כמו שכתבת "ילמדו זה מזה דברים חדשים".
נותנים פה משמעות רבה מדי לדבר הקטן הזה שנקרא בלוג.
תודה מירית,
את צודקת,אמנות גדולה היא דו-שיח פורה. היא מורכבת מאמנויות אחרות כמו אמנות ההקשבה, אמנות הכבוד לדעתו של הזולת, אמנות של קבלת דעתו של האחר ולבסוף – אמנות אהבת הזולת על כל חיסרונותיו. וגם – הבנה ברורה שקל יותר ומותר לשאול כל שאלה, אך לכל-כך הרבה שאלות אין תשובה מספקת ברמת התודעה שלנו, בני תמותה רגילים.
הי איתי,
הי אפי,
קראתי תגובות של יעל ואני אומר לכם – לא ברור אם הבנתם. למרות כל הלשון החריפה לא פעם, למרות כל הפניות החדות בשפת הקודש, תבינו – היא אוהבת אתכם! אם תפגשו יעל בחיים בטוח תהיו מופתעים לטובה עוד יותר. מילא אני שלא גדלתי כאן, רק בחרתי להזדכן, אבל אתם, מלח הארץ, לא מבינים אותה? הי, חבר'ה! עזבו עלבונות מיותרים. הגבתם? אתם כבר יקרים לי. בוא כתבו סיפור מדהים, מחקר מעמיק, שיר מרגש, תגובה מרגשת לאיזה ספר, סרט, שיר, מוסיקה, ושיהיה שמח! כבר שמח.
ניתן לחוקרים להתחכם, אנחנו נעשה חיים!
תרשו לי להגיב.קראתי בעיון ובסבלנות
את הדיון כולו,ונראה לי שאי אפשר לרבע את המעגל.ספרות צריכה ביקורת-
ואי אפשר לעקוף את הצורך (את הביקורת כן),אחרת שולט כאוס לא מובחן וחוץ ערכי.וזה מה שקורה בבלוגים כאן- בלגן לא מובחן.זה לפעמים משמח,אבל לרוב זה נחות.יעל בעצמה כותבת שעמוס עוז לטעמה או לשיפוטה סופר בינוני.גם זו ביקורת,רק
לא מנומקת.יעל כתב פעם על משרד הביאות שאינו דואג כיאות לחולי נפש-
זו ביקורת,רק שמשרד הבריאות חושב שיעל היא,"קטנה ומושתנת" ומוחק כמו ענת פרי.ביקורת היא סוג הכרחי של דיאלוג,מבקר הוא סוג של סמכות (לא טוטאלית,כמובן.הסירוב לביקורת הוא סוג של הכחשה וסוג של סירוב ידוע מראש לאינסטנציה שופטת.מדוע לא נבטל את המוסדות השיפוטיים,אם כך? נבטל מאת בתי המשפט ורווח לכולם.לא! רווח והצלה יהיה לגנבים ,לרוצחים ולפושעים.יעל כותבת,למשל,שאדון גת מעדיף סופרים מסויימים בגלל שהופעתם נדירה.ואני פוחד,שהופעתם נדירה בגלל
שקולם נבלע ברעש הרקע הכללי,ולכן הם מוחקים את עצמם מראש.נסיון החיים מראה,שסופרים טובים נדירים מאוד.בתוך מערכת המכריזה מראש שהיא מחוץ להקשר שיפוטי או מובחן,לגמרי צפוי שהבלוגריסטים והמגיבים ישתוללו
כחפץ ליבם,ינאצו,יטענו טענות משונות וחסרות שחר בביטחון עצמי מזוייף.הדגש הוא מן הכתיבה האינטרוברטית אל ההחצנה הגסה של האני
הכותב – ופחות חשוב מה ואיך הוא כותב.ואני מבקש,קראו בשבע עיניים לפני שאתם קופצים להגיב.אני לא סופר
ולא הגיגן ולא מבקר ולא משורר.אין מה
לשבור לי על הראש.
למשה,
שוב אני כותבת שבלוג הוא במה שונה מכל מה שהיה עד כה. ואתם לא תופסים את זה. בלוג הוא הדמוקרטיה המוחלטת, אם יש כזו בכלל. תכתוב מה שבא לך, ומי שמתעניין בך ייכנס. ומבחינה הזו אין הבדל בין בלוג של פקצ'ה בת 12 לבלוג של סופר או משורר. כולנו שווים ברשת. וכולנו יכולים לעשות "מועדוני רשת" כגון הבלוגיה הזו או "רשימות" שהן יותר סגורות ומובחנות יותר מבחינת הכותבים.
לדעתי, על הרשת לא חלים ולא צריכים לחול שום כללים של שיפוט וביקורת וכו'. זו במה אחרת ממה שהכרנו עד עתה. היא קובעת חוקים חדשים. ואגב, לי אין גם בעיה עם ביקורת, רק שלא יעליבו אישית. תביעו דעה, אבל בלי תוקפנות. כשמתחילים לרדת לפסים אישיים ועלבונות, כאן מתחילה הבעיה.
ועוד דבר משה,
יש הבדל גדול בין זה שאני כותבת , לדוגמה, בפוסט שלי שמשרד הבריאות לא דואג לנכי נפש ומביאה דוגמאות איך הם לא דואגים ומפקירים אותם, וזו אכן ביקורת, למי שכותב לי את אפס וכתיבתך אפס. זו כבר לא ביקורת, זה סתם עלבון.
ובעניין עמוס עוז, זו היתה סתם דוגמה שבה ניסיתי להסביר עיקרון. אני אכן חושבת כך על עוז, אבל לא הייתי אומרת זאת אלא כדי להסביר את העיקרון שניסיתי להסביר. לו ארצה פעם להוכיח מדוע עוז הוא סופר בינוני, אעש זאת בפוסט מנומק.
לעומת זאת, אתם, כלל המגיבים, לא לוקחים אחריות על העלבונות שאתם משפריצים, ובטוחים שהכול מותר לכם.
די לערוך השוואה פשוטה בין יצירותיו של עמוס עוז לבין יצירותיו של ש"י עגנון, וההבדל מזדקר מיד.
אבל גיורא, מי השווה בין עגנון לעוז? בטח לא אני.
הי, משה חרת,
כמה פעמים חבר מבקש מחברו לכתוב עליו ביקורת חיובית ומשבחת? והנ"ל עושה זאת מהרבה סיבות, פעם טהורות ופעם לא כל-כך. לזה אתה קורא הרשות השופטת?
הטעות הבסיסית שלך היא להשוות ביקורת לרשות שופטת. הרשות השופטת מבוססת על מערכת שלמה של חוקים ברורים ומגוונים ופרושיהם. באמנות אין מערכת חוקים ממלכתיים, חס וחלילה! ואם יש דעות ו/או מחקרים, הם מאוד סובייקטיביים ומשתנים מקצה לקצה אפילו במשך חיי אדם שניסח אותם בעצמו. כמה נפלא!
אין לך ברירה אלא להרכין את ראשך בהכנעה ברורה לעולם המשתנה. והוא ישתנה כל-כך מהר, שכל מה שנשאר לנו זה למצוא איזה קרש הצלה של חוקים אוניברסליים ספורים בתקווה שגם הם לא ישתנו בעוד מאה שנה. וראוי שיהיו גבוהים.
אתה רואה איך השתנה ונעלם מול עינינו מושג בשם "חנות הצילום"? גם מוסד הביקורת משתנה ונעלם. ובצדק. הוא עבר לקוראים עצמם – הפוסק הגבוה מכולם. לא מוחלט, לא סופי, אך זה מה יש, מסכימים אתה ואני או לאו. כמו במערכת הדמוקרטית, טובה או רעה, אין לך ברירה, זה מה יש. לא מתאים לך? תנסה לשפר או לשנות, זה הכל.
כמה נזק עשה ליוצרים ממסד הממלכתי של הביקורת! עד עצם היום הזה יש עדיין לא מעט מדינות בהם הממסד הזה ממשיך ומכה בהם עד הדם ממש. כמה אנשים נקברו תחתיו בעולם ואפילו בארצנו? ועדיין אתה מנסה להגן עליו? הצדק נעשה וסוף-סוף הממסד הזה נסדק, משנה מקום, משנה צורה ומנסה לשרוד כמו כולנו.
תסכים, האנלוגיה לא כל-כך מוצלחת.
שמך נשמע בדוי. אין בעיה, קדימה, תמשיך להשתמש בסוג החדש של הביקורת, זכותך המלאה. זה מאוד משמח אותי אישית.
זכותך להגיב או לא. אני אישית חושב, שלכל הטררם הזה יש סיבה מצויינת – לנסות ולהפנים מבט רחב ובדוק עד כמה שאפשר על המציאות ולמצוא אותה מערכת מסקנות אישיות שתאפר לנו חיים הרמוניים יותר, עד כמה שאפשר. פגיעה בזולת ומוסד הביקורת לעולם לא יהיו במערכת האישית שלי.
הערה ליעל ולגרא
אני לא חושב שהאינטרנט המציא את הגלגל או את הספרות מחדש.האינטרנט הוא טכניקה להעברת מידעים – טכניקה לא סלקטיבית ,ואי הסלקטיביות היא הבעייה,כאן ובמקומות אחרים.
"ממסד ממלכתי של ביקורת" – אין דבר כזה חוץ מבדיקטטורות של הפרולטריון
ובכמה מדינות פשיסטיות.בארץ היה מצב
דומה קצת לזה בשנות החמישים,אבל קמו לו אופוזיציות מעט מייד.
לא תיאוריות,לא מתודולוגיות,אבל הערכה סמי אובייקטיבית של יצירות ספרות ואמנות היא אפשרית ואפילו הכרחית.האנטי ביקורתיות לא הביאה שום הישג,בינתיים וחושש מאוד שלא תביא.הפוסטמדרניזם (שהאנטי ביקורתיות
ושיוויון הערך מראש של האלמנטים) בנוי מתוכו,עדיין לא הציב אפילו יצירה ערכית אחת בספרות כאן וגם בספרת העולם,לעומת המודרניזם,שכבר מתחילתו שיחרר כוחות כבירים ויצירות ענק.
צודקת יעל,זה רק בלוג,בדיוק כמו שספר זה רק ספר,קמה ניירות מודפסים.
השאלה היא התוכן ומהות העניין.
הפוסטמודרניזם כן הציב כמה יוצרים ערכיים , אחת הדוגמאות היא בארתלמי, קוטזי הענק, דוגמא אחרת היא פול אוסטר שבמשחק המציאויות שלו יש יותר ממה שהקורא הבור יקרא כספר טיסה. ויש עוד דוגמאות יש צורך להמשיך?
R"ל שהיצירה הפוסטמודרנית, כן אותה אחת שנשענת על עקרונות האנטי ביקורתיות ושיוויון הערך מראש של האלמנטים, יכולה להבריק תלוי כמובן בכשרונו של הסופר…
בקיצור ,
לא אשאל מה רמת התועלת ונזק שהביקורת מיושבת ישראלית לשעבר הביאה לספרות ו/או אמנות. נשאיר זאת למצפונו האישי של כל מבקר. וכך צריך להיות. מבחינתי הדיון סגור. בינתיים.
אין מה להשוות את קוטזי ואוסטר לקפקא,ג'ויס,פוקנר,מוסיל,אליוט,וולף
ת.מאן באבל,ואפילו קו שני מדרגת פטריק וויט.
כמה ניירות נודפסים,סליחה
למ.חרת
אף פעם לא היתה אצלנו דיקטטורה ספרותית.
זאת אגדה אורבנית שנוח מאוד לטפח אותה ולהרגיש צדקנות בשל דיבור על "מקופחים" כביכול.
אפילו הקיצוניים יותר מימין ומשמאל לא קופחו מעולם. לא שלונסקי, שדגל בסטליניזם, לא אצ"ג שדגל במלכות ישראל ולא אלכסנדר פן שהיה קומוניסט. לא אביגדור המאירי שהיה ימין שבימין וכו' וכו'.
גיורא,
יש גם דיקטטורה סיפרותית מסוג אחר, דיקטטורה של אליטה סיפרותית ועיתונאית. בתחום הצר המקומי הזה נעשו שגיאות סובייקיביות רבות. מספיק שאחד מהם לא אהב את פרצוף שלך… אפילו סופרים קאנוניים רבים זכו לקבלת פנים הזאת.
אני נגד כל דיקטטורה, גם מקומית.
שלום גרא
זה שיש חבורות (קליקות) בכל תחומי האומנות, ויש יוצרים שנתקלו ב"פרצופים מזלזלים " בראשית או בהמשך דרכם- כל זה לא חדש.
השאלה היא אם אנחנו יכולים להגיד שכשרונות אמיתיים לא זכו בסופו של דבר למצא את מקומם הראוי?
האם אתה יכול להביא דוגמה לכך?
נדמה לי שלרוב הסיפור הוא הפוך: יוצרים שזכו מטעמים לא ענייניים לפרסום ונמוגו מהר מאד.
אנא, הבה ונגדיר כל דבר באופן מדוייק.
יש כיום מעין דיקטטורה עתונאית, אולם כולה בתחום הקפיטליסטי של הבעלות הפרטית על העתונים ומרבית אמצעי התקשורת האחרים.
ברמת יוצרי הספרות, אין כל דיקטטורה. הדיקטטורה בספרות היא זו של מול"ים, מפיצים, רשתות. מכיוון שבעלויות רבות הן אנכיות: המו"ל הוא המפיץ והמשווק גם יחד, המערכת שלו עשויה להשליט את עצמה כדיקטטורה על יוצרי הספרות עצמם.
קליקות הן עניין אחר. חלקן בתקופתנו זעום מאוד משום שעיקר הכוח שייך לצינורות השיווק, ולא ל"חדרי היצור הספרותיים".
אמנם באיחור, אך גם במוקדם:
קודם כל, חג שמח.
ולאחר הכל: עלה בדעתי דימוי שטוב לתאר בו את ביקורת הספרות (או האמנות בכלל).
ביקורת דומה בעיני למחרשה. לפני הזריעה היא חורשת את השדה חריש עמוק כדי שיצמח בו משהו.
לאחר איסוף היבול היא חורשת עוד פעם כדי שיצמח משהו בעונה הבאה.
בין לבין, החורש, שהוא גם בעל השדה, בודק את היבול מבחינת כמותו ואיכותו!
דימוי בהחלט יפה ונכון.
בעל השדה לעולם לא יזיק לו בשום צורה. אם הביקורת תהיה כזאת, תבורך השדה.
כמה מתחזים קמו עלינו, כמו שאומרים, חבל לך על הזמן. איזה כוח הבחנה אנושי וספרותי צריך כדי לא להתעסק איתם!
תודה גיורא שזכרת. ב- 17 לחודש זה אני ואיריס מארגנים מפגש סיפרותי ליד גלריה נחשון בקיבוץ נחשון, איריס מציגה שם עכשיו, זה משולב בהקראה, קצת שירה מקצעוית, טיול, אולי ארוחה משותפת. לא מחייב וחברתי. רבים גם מבננות יבואו ויהיה כייף. אולי תבוא גם? אתה נוהג? צריך טרמפ? זה יכול להיות פנטסטי.