פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
מוקדש לגיורא לשם,
בחיבה
גיורא,
תרשה לי להוריד כובע בפני היסטוריה ספרותית ומדינית שאתה כל-כך מכיר ומעורב בהם ובפני השקעה מחשבתית ויצירתית שמורגשת היטב בכל מילותך.
אנחנו מעולמות שונים במקצת, ובכל-זאת תרשה לי לחלק כמה מחשבות.
כל-כך הרבה פעמים שמעתי סופרים ידועי שם שמביעים את דעתם הפוליטית. ובכל פעם מחדש פקדה אותי אכזבה גדולה מן העמדה הלא-מחדשת-כלום שלהם וגרוע מזה – הרבה פעמים נמוכה יותר מיצירותיהם.
דעתי פשוטה ואפילו תמימה. פוליטיקה זאת גם סוג של אמנות. גם בפוליטיקה אפשר להיות מהטמה גנדהי או אחמדניג'אד(כך כותבים?). הראשון מייצג אמנות גבוהה והאחרון לא ראוי להיות איתו אפילו במשפט הזה. גם בפוליטיקה יש המון כשלונות ומעט כשרונות. גנדהי באה מעומק הפילוסופיה הגבוהה ביותר של המזרח והצליח לגרום לעצמאותה של הודו בדרך לא אלימה, למרות שהיה המון אלימות בתקופתו, אך לא בגללו עצמו.
האם יוצרים תמיד יהיו מעורבים בפוליטיקה? לא תמיד ולא ישירות. האם הם חייבים? בכלל לא.
אך מה הם כן חייבים? לפי דעתי, רק דבר אחד. לנסות ליצור דברים שקוראים לאנושיות גבוהה עד כמה שניתן, לקרוא לאידאלים הכי גבוהים עד כמה שניתן ובכל דרך אפשרית. להציג נמיכות רק כדי להוביל לגבוה, לתת תקווה ולא להעמיק את הייאוש וכו' וכו'. אתה מבין אותי. כי לא הייתה אף-פעם תקופה שלא היה צורך בזה. זאת פוליטיקה הכי גבוהה שאני מכיר. אם לשתות יין, אז יין הכי טוב שאתה יכול.
אין הרבה דרישות מוקדמות. אולי דוסטוייבסקי גאון, אבל משום-מה קשה לי לסבול אותו. אולי בגלל שאיני רואה סיבות להעלות כך-כך הרבה רפש ממעמקי ליבו של האדם. להראות שהוא קיים? איני זקוק לזה, הוא לא מחדש לי כלום. זה חשוב אולי לחוקרי נשמתו של הפושע, אך לא בטוח שצריך לעטוף את זה בכל-כך הרבה מאמץ יצירתי מלא ברעל קטלני.
לב האדם רע מנעוריו? לא! הפרשנות הישירה של הפשט לא מספקת אותי בכלל. זאת תוצאה של לימוד שיטחי ולא נכון. רפש של דוסטוייבסקי. לב האדם נפלא מילדותו, מנעוריו, מבגרותו, מזקנתו ובייסודו. והשאר – תוצאה של התפתחות עקומה, לימוד שגוי, חינוך מבולבל ויחס אישי לקוי.
ומה אם הפוליטיקה בכל זאת? כן, אם האדם הוא אמן בתחום הזה. ואם לא – להשפיע על בסיס האנושי והאוניברסלי, על תשתית הקיומית והחינוכית שלנו ע"י יצירתו, להביא דברים בעלי ערך נפלא ומעורר נפלא. צ'כוב: "באדם הכל צריך להיות מופלא: פניו, בגדיו וידיו…". צ'כוב המדהים והאהוב…
אז מה יותר חשוב, להיות פוליטיקאי-אמן או אמן לא פוליטיקאי? הכל חשוב. ניתן לאמן לבחור את הדרך להשפיע, ברמה מעשית יום-יומית או ברמות רוח גבוהות יותר. הכל לפי נטיותיו האישיות. ואין לומר מי מהם גבוה יותר. כי אין אמנות אחת גבוהה מאחרת. ואין באמת עשיה נמוכה, רק הפרוש שלה.
למה האמת הערומה לא עובדת לרוב? זה בדיוק המקום של האמנות – להשפיע דרך ליבו ושכלו של האדם, דרך חושיו ורגשותיו, באריזה מושכת ונפלאה. צ'כוב. אנטון פוולוביץ'. אחריות גדולה? אין דאגה, אם האמן בא ממרומים – לא יפול.
ומה עם פוליטיקאי שלא אמן, עם מטרות רווח אישי קטן ומושתן, כמו שיעל אומרת? אתה יודע, פרח הלוטוס פורח על הרבה בוץ, לא יצמח ללא התשתית הזאת. אבל איזה פרח מדהים! מהמם ממש.
גרא, נו נו נו, אני רואה שגם אתה הפכת לחיית לילה.
כדי להחזיר טיפה את הדיון לכתיבה בבלוגים, של סופרים, נניח על פוליטיקה. כן, הרוב בוודאי לא יהיו מוצלחים כפי שכתבת, אבל אולי אחד יתגלה כבעל דעות פוליטיות יוצאות דופן, מהפכניות? אז היה שווה הכול.
וגם אם הדעות בנאליות, אם באה מחאה פוליטית מקבוצה שנחשבת אליטה (בהנחה שתיווצר באיזה מקום ברשת קהילה ספרותית אליטיסטית), אז לא נורא חשוב שהיא תישמע ובגדול? אתה לא מאמין שאולי זה יכול לעזור במשהו להטות את דעת הרוב לכיוון המחאתי המסוים?
ומה אם בין הכותבים ה"מתחילים" יקום פתאום פובליציסט מזהיר? אז לא שווה רק בשביל זה?
וזה לא שאני מאמינה תמימה ברשת, אבל אני מבינה שיש כאן כוח שלא היה קודם, ומהבחינה הזו הוא מהפכני, אז לא פלא שהוא מבלבל אותנו כל כך.
יעל היקרה,
כל מדיום באשר הוא, עתיק כחדש, מבלבל כאשר פועלים בו.
האם כאשר מתחילים לכתוב שיר, אף לאחר שכתבת 200 שירים, לא מבולבלים מן המדיום?
כאשר מתחילים לכתוב רומן, האם המדיום לא מבלבל עד שמשתלטים עליו במשך יצירת הרומן?
אם המדיום לא מבלבל, לא כדאי להתחיל ליצור בו!
לגמרי, גיורא.
אבל סהבדל אחד. ברשת זה המקום הראשון שבו מפרסמים משהו און ליין ומקבלים תגובה מיידית, והבמה פתוחה לכולם. זה עדיין לא קרה בתולדות האנושות למיטב ידיעתי, אולי למעט מספרי הסיפורים בשבט של פעם.
וכאן נעוץ השוני שאי אפשר להתעלם ממנו.
יעל יקרה,
בצער רב וביגון עמוק אני מודיע לך שמיום ראשון הקרוב נאלץ אנוכי להתייצב בעבודתי הסדירה משמונה בבוקר עד ארבע וחצי אחה"צ כדי שהחיים ידפקו כמו שעון וכמו השעון ידפקו גם אותנו. אמן ואמן.
ובכל-זאת מבטיח לפעמים לקפוץ מול עינייך הערות בבלוג הזה בשעות מטורפות לגמרי, אחרת איך נחיה?
שווה, כל גבר שווה. לפחות כאן בבלוגיה ההתפתחות של הכותב חופשית, אין לה גבולות ויש אלף דוגמאות ומייד.
למה "אם יקום"? בטח שיקום! ברור שיקום! אין שום סיבה שלא. עיתון זה כבד לאללה. ספר? עוד יותר. חוברת סיפרותית? באמצע. בלוג? קל כמו נוצה. איזה פלא פלאים! ישתבח שמו.
🙂
יפה דיברת, גרא. אני איתך.
את גם בקושי סובלת את דוסטוייבסקי כמוני?
הוא היה אנטישמי, חולה אפילפסיה ואיש קשה לזולת. הוא קיבל חנינה ברגע אחרון עם ראשו בחבל תליה…
נבירה ברפש "המיסטית של הנשמה הרוסית" כמו כל נבירה בזבל מחשידה לי אותו כשונא לא רק יהודים אלא אדם בכלל.
קיבלתי לא מעט מכות מכל הסוגים מהנשמה המיסטית הזאת ללא כל סיבה נראת לעין…
בכלל, אנטישמיות עבורי סימן ברור של אדם מסוכן, אם כוח הבחנה ירוד, אפילו אם הוא גאון עולמי וסופר מהולל.
לא ברור לי למה אנחנו מקבלים בהבנה את התופעה הזאת.
אני שמחה לקרוא את דבריך החכמים. לב האדם נפלא, גם בעיני.
מסכימה איתך ,גרא איש יקר – פרח הלוטוס צומח על מרבץ של בוץ ועם זאת הוא פרח מדהים ,זה כוחו של היפה ,גם אהבת הזולת ומעורבות חברתית המונעת מטוב לב ,היא סוג של יצירה , סוג של פוליטיקה.
תודה, חנה יקרה,
מה יותר חשוב? פרח הלוטוס בעצמו או מרבץ של בוץ שבלעדיו גם הפרח לא יצמח?
שניהם מופלאים. דעתי. עם הכל הנובע מזה. יותר מי כך – הם לא ניתנים להפרדה…
תודה לי יקרה,
אני מחפש שותפים לתפישה של משורר מסוג חיובי, שלא רק מאמין שהכל לטובה, אלא ממש יודע זאת מחוויה אישית, יודע שאהבה ואלוהים – אלה אינם שני מושגים שונים…
קודם כל, תודה לגרא.
יתכן שלב האדם רע בנעוריו; השאלה היא מה הוא עושה בבגרותו!
אני מודה שאני מחוסר דעות פוליטיות. לעומת זאת, בקרבי התפתחה ב-30 השנים האחרונות תודעה סיטורית עמוקה. אתה גרא, אם קראתי היטב את המיני-אפוס שלי "הנה ימים באים" הבחנת ללא ספק בקריאה הנואשת נגד מלחמה באשר היא מלחמה. השיר הזה גם מתאר אשה שמאבדת במלחמה את כל אשר היה לה!
דומני שאין יותר פוליטי מזה.
מן האכזבות הגדולות ביותר בדורנו היא התגלותם של הסופרים היותר טובים כעמוס עוז, א"ב יהושע ודוד גרוסמן, בכל מערומיהם האידאיים.
באופן כלשהו, במקום להתנתק מן הממסד הפוליטי, הם נהפכו לדוברים של מגזר אחד בציבור.
הגדולים בסופרים והמשוררים בתחילת המאה ידעו להיות יוצרים ודוברים "של כל העם". די אם אציין מתי מעט: אחד העם, ביאליק, ברנר, טשרניחובסקי. ואי-אפשר לומר שהם "התחנפו" ביצירותיהם לעם, וראה אף בדוגמאות ספורות בלבד: "בעיר ההרגה", "הנה חציר העם", לא זה הדרך", "שכול וכישלון", "נוכח פסל אפולו" וכו' וכו'.
תיקון טעות קלידה שלי:
צ"ל "אכן חציר העם" בשירו של ביאליק.
גרא, אני חייב ללחדד איזו הבחנה שנראית לי שגויה בעניין הפוליטיקה וההזיקה בין אמנות לפוליטיקה.
לפוליטיקה יצא שם רע כי היא נקשרת לתככנות מניפולציה וניצול ציני של כוח. אבל אין דבר בחיינו שאיננו פוליטי. להיות אזרח מחויב ואחראי זה עניין פוליטי, להשפיע על איך נחיה, זה עניין פוליטי. לאמנות חייב להיות תפקיד חשוב בתוך החיים. לערער על מודלים של תרבות מעוותים, לצעוק את צעקת העשוקים, ללפעמים לשים פוקוס על השפל והרפש כדי לגרום לקורא לחשוב, להתבונן לזעזע, להניע אותו למעשה. לא להסתגר בבועת היצירה והאני. לחנך לאמנות לעידון היצרים גם זה מעשה פוליטי ואין האמן צריך להיות פוליטיקאי לשם כך. ספרות טובה יודעת איך לעשות זאת מבלי להיות מגויסת
מוישלה, אם פוליטיקה זה נסיון להשפיע לטובה לשלום, ביטחון ושיגשוג החיים, אז אין דבר שנפרד ממנה. ובסופו של גבר אפילו ילד בגן ע"י צינון שלו משתתף בתהליך. רק שלא כל אחד חייב לקחת חלק פעיל בפוליטיקה במובן הצר של המילה. קשה להיות אמן-מומחה לגידול עגבניות אורגניות וגם שר החינוך אמן בתחומו. כל אחד חלק מיישות אחרת גדולה יותר.