פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
בוא, כלב מתוק. הלילה קורץ לך. גם לי. היום יצא לו קונטראסט טוב. איזה חדות! בטח 9600 DPI. אחרי אלף של ככה-ככה, סוף-סוף יצא משהו טוב. אפילו כתמים על הירח. איזה קיטש! בהיר מאוד ולבן. מציץ בין ענפים בירוק כהה. קומפוזיציה מושלמת. ממש חורשה בוורינדוואן. מעוף עטלפים דוממים. ציפור לילה – צוויץ, צוויץ. שותקת. ושוב – צוויץ, פה ושם. כתמי אור מפנסי רחוב. רדומים. אפילו רוח קרירה לרגע. שיהיה. כאילו. בימוי מצויין, אין וויכוח. אחרי יום מיוזע, בוס להוט, צעיר, אשתו שוב בהריון, מתעצבן. מטרטר כל חמש דקות. בטירוף. ביס נתקע בגרון. ועכשיו מערכה שלישית. מנחמת. איזה צחוק! לעלות אדם תמים על המכונה העצומה הזאת, עם סוכריות צבעוניות, סיבוב משוגע הזה. וקצת נחת. רזולוציה, קונטרסט, קצת רוח. שלא יֵרֵד מהפסים. עובדים עלינו. מה זה עובדים, חבל לך על הזמן. כמו נסיעה בהודו. איזה רוח ואיזה נסיעה. כל רגע אחרון בחייך. תחזיק את ידה. לפחות לא תמות לבד. נתפסת בין משאיות, אופניים, ריקשות, איך תרד עכשיו, באמצע החיים. אז תסתובב. קח לך איזה תקווה אחרת. אולי שבועיים על הר בשוויץ. שם יש קונטראסט רוב הזמן. רק ירח שמן יותר. עם גרפסים. הבוס לא פה. אורב מרחוק.
בוא, כלב. על מה אתה חושב? הדשא ירוק. עם ריח עשבים מתקררים. לא אכפת לך. אני יודע. יש שם אלף ריחות. בכלל לא ירוקים, אני ואתה הולכים ביחד. בעולמות אחרים. לא דומים בכלל. מה זה בימוי טוב. אבל אתה יודע. אני באמת אוהב אותך. ולא אכפת לי להרים את הקקי שלך. בוא נסכים. אתה מחבב אותי. אני אף פעם לא מרגיז אותך. כי אתה לא מבין הומור. גם אני, בעצם, לא כל-כך מבין את ההומור הזה. שישים שנה מסתובב ולא מבין. כל רגע יכול איזה דרנצ", קוונצ" וגמרנו. קצת כואב, אחר-כך שוכחים וזהו. מחליפים הצגה. חובות פה, חובות שם. צריך לחזור, לשלם איזה מינוס בינינו, איך תרד?
אתה לא חייב לסמן כל מקום בולט. עזוב את התחרות הזאת. אל תתחרה. זאת הבעיה שלך. לא חייבים להוכיח כלום. יש לך מה להגיד? תשאיר משהו. אחרים יבואו אחריך. יריחו חמש אחוז. גם להם יש מה להגיד. לא נשאיר חובות. אחרת יימשכו אותך באוזן, לא תברח. גם בין המימדים. כשזמנך יגיע, תבקש. כמו שהצלתי אותך ממוות, אציל אותך גם מהחיים. לא נהיה מטרד נודף ריח רע. נשאיר זיכרונות רומנטיים. מעורפלים. ריח אפטרשייב נחמד. נעזוב בריאים. תוך רגע. קבענו.
בוא, נלך הביתה. תחלום על איזה עצם. גם אני. אתה יודע, בוא לא נחזור. מספיק. נלך למירהביי. אחריה. הבמאי כלל במחזה הזה גם קוברה, גם רעל. וגם ביקש שנקפוץ לנהר. היה מחזה טוב. אפילו הבוסים בכו, לא תאמין. נלך למירהביי. נשיר, נרקוד איתה לאהוב בלילות, במקדש. הלילה הוא שלנו ושל מירה. עדיין לא נלקחו מאיתנו הלילות. וְנֵעָלֵם.
מה נשאיר? אני אשאיר שיר. ואתה קולר אדום. תשתחרר. אל תדאג. זה כלול בעסקה. אני אהיה השיר. ואתה תהיה חלק ממנו. מתאים? קולר ושיר. הם ישהו באוויר של המקדש כמה לילות אחרינו. נוצת טווס בתוכם.
בוא כלב אהוב. בוא.
24/07/2008
ציור: איריס קובליו
הי גרא, אז ככה…אלו לא בדיוק השיחות שאני מנהלת עם הכלב שלי, אבל איזה מזל שבין שלל הריחות הלא ירוקים סוף סוף יצא משהו טוב. הכי חשוב בעצם, אפילו יותר מעצם.
ואת נוצת הטווס במקדש, אהבתי מאוד.
תודה סיגל.
יש כאן מקורות מן המזרח.
הרחוק. וקרוב לליבי.
משוררת מירה-באי. מדהים סיפור חייה.
נחלום על איזו עצם.
והציור נפלא.
תודה ענת. יש כאן איזה משחק מילים. לעצם הזה יש מושגים מקבילים: self הנמוך ו- Self הגבוה. עצמיות.
הציור נפלא, אני מסכים.
שני קווים נבזקים באפילת הלילה גרא, שיר וקולר. מאוד יפה.
תודה סיגל יקרה,
טוטו לא מתנגד לסוף, הוא רק שואל אם גם שם יש קולר ורצועה. 🙂
גרא, כל כך אהבתי את זה. גם אני נהלתי שיחות עם כלבתי.מזכיר לי את הטיולים שלי.
אהבתי במיוחד מהפיסקה השנייה והלאה. צחקתי וכמעט דמעתי. מרגש.
לא כל הרעיונות מקובלים עלי,
אני לא מצפה ומייחלת לסוף הדרך, כמוך אבל פתוחה לטקסט כשיר יפה.
שיר מלא אהבה לזו שתחזיק לך את היד, למירהביי, לכלב הזקן.
לוסי יקרה, קחי את הסיפר עם קצת הומור. כי יש שם לא מעט. ואם ננהל שיחה בנושא, את תראי שאין לך התנגדות או איזה שחור כביכול בסיפור.
גם יונה העגלון בסיפורו של צ"כוב מנהל שיחה על החיים עם סוסו.כך זה כשנדמה שהחיות יותר אנושיות מבני האדם.
איזו שיחה, בעצם מונולוג הבאת גרא, מצחיק, עצוב, ובעיקר אנושי כל כך ואמיץ, עיניה העצומות של מירביי בחיוך המקסים חולמות את הכלב ואת המטייל אתו בלילה.
תודה חני יקרה, לפעמים DPI שלנו מאפשר לרות דברים. שאלה איך להשאר בבהירות הזאת כל הזמן. ואפילו לשפר עם השנים…
מלא הומור גרא, שחור ומר (כמו שוקולד …)
לא יכולה להתאפק : "כל כלב בא יומו"
כל אדם בא שעת מבחנו,
ריקי יקרה