יפו. חורף. גשם. ים.

           למה גשם ביפו שורק כל-כך? אולי זה רק רוח ים בין חוטי החשמל. צר פה. גם אתה היית צורח אם היית חוזר מהים ישר לאריזה החסכנית הזאת. אבל למה הגשם מטורף כל-כך? רואים לו את המים, נפתחו שם אלף ברזים קטנים והמים נשפכים בלי חשבון. מציפים את כל הבורות, את כל החפירות הארכיאולוגיות האלה. בסוף תמיד מתברר שהיה פה איזה בית, לא מעניין במיוחד, וחיו בו אנשים, ולכל אחד היה לו איזה גורל פה. אבל המים לא עושים חשבון עם אף אחד. וטוב שכך. לא חסר לנו. דם כחול עד קצה האופק, ודם אדום בחפירות ארכיאולוגיות. הבורות מלאים והמים כבר מציפים את הרחובות. העצמות כבר לא יבשות בכלל, אז לא נמשיך ולא נחפור יותר, פשוט התערבב כבר כל הכחול והאדום הזה וכל הבניינים מצטופפים, סופגים לאט, ושותקים, רק הצבע הורוד מסגיר אותם, מלאים בסודות כל-כך שהסמיקו מדם. מישהו צריך לומר להם, די, חדלו כבר לחפור פה, באמת. אבל הגשם לא פוסק, הלכה כל הכביסה שם, על הגג ממול. ואדמה כבר לא סופגת. כאילו יש כאן איזה אדמה. לו הייתה האדמה, היה צומח איזה פרח מפתיע. אבל הוא לא צומח, לא שותה גשם, לא מתרחץ מאבק ופיח, למה? זה לא בית-מטבחיים, שם לא צומח שום דבר, גם לא פרח, האדמה מפחידה שם כל-כך. ויבשה נורא. אבל כאן זה לא, זה רק עיר, נחמדה אפילו. צעירה ומחייכת. כמה טוב ששותקים הקירות הורודים האלה. והגשם לא פוסק. משתדל כל-כך לקרר, לרכך קצת. פעם הייתה שיטה עתיקה נגד כוויות ופצעים. היו מכניסים אדם לתוך האגם, עם איזה קנה במבוק ארוך בפיו, לנשימה, והיה יושב או שוכב שם על קרקעית האגם בין כל הצמחים והדגיגים, בין שורשי הלוטוסים שפורחים למעלה ולא היה מרגיש כבר את כל הכאב ולא את הצריבה, רק געגוע. מים זה נקי, חומר חיטוי ראשוני. היום יש מים. לא בשביל לערבב כחול ואדום. בכלל לא. בשביל הפרח. נראה לי.