ניתוח לב פתוח

"אבא, איפה סבא וסבתה שלנו?-

“הם הכניסו את כולם לבור, קברו, עודם בחיים.

  אומרים ששלושה ימים אדמה נעה מעליהם.

 הייתי בְּדוּבְּרוֹבְנוֹ, המקומיים סיפרו לי הכל”.

       כאשר טיפסתי גבוה יותר, כאשר השפלה מתחתיי הפכה לפסים משוכים צבעי מים דהויים, כאשר האוויר בריאותיי התדלדל ונשימתי חסרה לי, שם למעלה, על קצה התהום, כאשר רק שלג נצחי היה מעליי, פתאום התגמדו פרטי חיי ונשארה לי רק אותה הרגשה של מעבר קיצוני ומהיר בין חיי חומר ורוח מעורבים ושוכנים בגופי, מעבר לאיזה נצח זוהר, מלא בישויות שהכרתי, אך עכשיו היו כולם עשויים מרגש שמימי טהור ונעו סביבי בשלוות פניהם מלאות הבנה וקשב, מושיטות יד מיומנת ומיידית. היו להם שמות רגילים יותר ורגילים פחות, מייד זכרתי את כולם וראיתי שכולם מלאכים סמויים, ובכל-זאת מלאכים בלבד, נעים בבטחה באור לבן ולקיום הפיסי שלהם לא הייתה משמעות של ממש, כי עשויים היו מרגש אחד גדול שמלא את ליבי הכואב עד גדותיו ונשפך ממנו בלי שליטה או יכולת לעצור.  

          עברו הימים, התמלאו כאביי, אך אותם מיתרים מתוחים עדיין גדשו את ליבי ללא די, אך בקושי רב עמדתי מנגד גילויי חיבתי כלפיי, כי עמדתי בפתח של הגן המופלא והשובל הארוך של הייסורים תקע יתד עמוקה במישור מטה. כך, שרוע בין עולמות, הגיב ליבי למתרחש מעלה ומטה וכל סטירה ביניהם ולו הקטנה ביותר, גרמה לי סבל רב, כאילו הייתה זאת הפרה נסבלת אך בקושי של אותה הרמוניה מובנת מעליה, אותה שלמות של רגש טהור ומקודש שליווה ועודנו מלווה את חיי גם עכשיו.

          ואם הצלחתי ולו במידה הקטנה אפילו, להעביר את רגשותיי לסביבה הקטנה והקרובה ביותר אליי – לא היו כאביי לשווא.