פרפרים ברשת מורה ליוגה, כותב, איש מחשבים
בראשית לא היה תוהו
לא היה חושך ולא תהום.
הייתה זו אהבה
ללא התחלה וסוף
בראשית האדם היה
שכלו הדל ותפישתו המשובשת,
ממנו באו התוהו, החושך והתהום.
שירים רבים נכתבו על-ידו
בחיפושיו אחרי האור
ובתהום החושך.
ואלה שמצאו
השתתקו
כדבורה המשתתקת
בהגעתה לצוף
בראשית לא היה תוהו
לא היה חושך ולא תהום.
הייתה זו אהבה
ללא התחלה וסוף
בראשית האדם היה
שכלו הדל ותפישתו המשובשת,
ממנו באו התוהו, החושך והתהום.
שירים רבים נכתבו על-ידו
בחיפושיו אחרי האור
ובתהום החושך.
ואלה שמצאו
השתתקו
כדבורה המשתתקת
בהגעתה לצוף
היי גרא
על זה לא חשבתי, אין ספק שאהבה מדליקה את העולם
להתראות טובה
אז מה ,גרא, עדיף לא למצוא כדי לא לשתוק, כדי להשתוקק לנצח ?יפה שירך שונה ומיוחד בתפיסתו. מעורר הרהורים.
הדבורה משתתתקת כי שותה צוף, לא יכולה לזמזם
יפה טובה,
אין ספק שהמפץ הגדול בא מאהבה גדולה
איזה יופי!
תודה סבינה,
תקוותי שנתראה מתישהו בקרוב.
בואו לבקר אותי בכנרת, מקסים פה.
נהדר.
"ואלה שמצאו
השתתקו
כדבורה המשתתקת
בהגעתה לצוף
"
כל כך נכון. מספיק להסתכל בכמה בודהיסטים המתוקים האלה (האמיתיים) כדוגמת הדלאי למה וחבריו, ולראות מהי שלווה אמיתית.
אבל הדרך, ייסורים ושבירתם.
יש דבר-מה משכר בוויתור שלהם על חובת התשוקה והפעולה. אולי זהו מקור לפשטות ומתיקות שלהם.
אבל אני באמת חושב כפי שכתבתי. אני באמת חושב שמילים כמו תוהו, חושך ותהום הן בעלות אופי אנושי חומרי נטולות רעיון של אהבה. בפשט כמובן.
כן, זה לא נמצא בעולם אחר מזה האנושי.
אנושיות היא מילה נרדפת לצורך לתקן, לשבר, לכלי שרוצה להשתחרר מכבליו.
בעיקר מתקשר לי רעיונית עם קבלה.
אהבתי את רעיון היניקה מהצוף והשתיקה כתוצאה.
גרא ההשקפה שלך שבראשית היתה האהבה תמיד נפלאה בעיני, גם תאור החיפוש בשיר הזה והשתיקה כשמגיעים לצוף
תודה חני. עבורי זהו הבסיס והמקור. והשאר – השתקפויות ושיבושים. בצער לנו. מחלה אנושית.
גרא, המחזאי סמואל בקט אמר פעם שמילים הן גשר רע הכרחי בין שתיקה לשתיקה, האם השתיקה היא בהכרח הצוף, לא תמיד, לפעמים שתיקה היא גיהנום.
האם לפי תפישתך באותה בראשית הייתה כבר מילה "אהבה"?, אם כן אז האדם לא ברא רק את החושך והתוהו אלא גם את האהבה, בכל אופן זווית התבוננות מעניינת ובמיוחד אני אוהב את הסוף אתו אני מזדהה לגמרי, כשמוצאים צוף הדבר העמוק ביותר הוא השתיקה
אלוהים אינו זקוק למילים. גם למילים כמו אהבה. מילים הן מוצר אנושי. שפת האלים – שתיקה. כמו באור הלבן יש את כל הצבעים, כך בשתיקה הזאת יש את כל העולמות, כל הצלילים, כל המחשבות, כל הצבעים והיא אהבה טהורה, בלי ציפיה לגמול. מי ששותה את הצוף האהבה הזאת – שותק, כי לא ניתן לבטה אותו במילים.
כך אומרים.
גרא, האמנם השתתקו? מה דעתך על אנשים כמו כביר, ריונן, מירה-באי, רומי? האם הם לא המשיכו לדבר? מכל מקום אולי באמת רק מעטים הבינו את הדיבור שדיברו אז, בפה מלא דבש 🙂
כמובן, ראוי לשאול בשולי שירך איך אהבה כזו הולידה אדם דל דעת, אבל זהו כמובן פרק אחר…
באופן כלשהו, גם שירך שלך מדבר בעצם על הדבש, או שמא על הגעגוע אליו. שאם לא כן, מניין?
(בשוליים – צ"ל "על ידיו" ובכלל עדיף לא בסביל, אבל לא רוצה להיכנס כאן לדקדוקי עריכה למיניהם).
הדבורה משתתקת כאשר היא שותה צוף. היא מזמזמת כאשר היא לא שותה.
אם אדם לא טעם דבש מימיו, איך תסביר לא מילים כמו "מתוק כדבש"? בהקטס מדברים דבש ברצף אין סופי וחסר משמעות לאוזן הקשה.
כמו צלו של העץ מאבד מתכונותיו של המקור, כך שכלו של האדם מצטמצם ומוגבל בהחלט.
השיר איכשהו מתקשר לשירך האחרון. אני פשוט לא מאמין בפשט הזה של בראשית וכו'. לא היה בראשית, כי לא היה ראשיתו לאלוהים. המילים הן אנושייות, מוגבלות וחסרות.
אתה יודע, רוב הדברים שכתבתי מבקשים עריכה מקצועית. אני מבין ולא מתבייש אפילו. נפלתי לאיזור ככוח עבודה זול… תודה אמיר.
והאהבה היא זו שבראה את האדם ששכלו דל ותפיסתו משובשת ? אם כך האהבה לא עשתה עבודה הרבה יותר טובה מאלהים ! 🙂
"ואלה שמצאו
השתתקו
כדבורה המשתתקת
בהגעתה לצוף"
יפה מאד
שבוע טוב גרא
האדם אינו מוגבל. כמו צלו של העץ מאבד מתכונותיו של המקור, כך שכלו של האדם ותפישתו מצטמצמים ומוגבלים בהחלט. אך אלוהות שבאדם אינה מוגבלת. קל לומר, קשה לגלות. אולי לזה באנו.
תודה ריקי יקרה.
אתה מאשים אם כן, את האדם בתוהו והחושך.
וכל השירים לא יעזרו לו.
זה נכון, אבל גם האדם האחר ישנו, כנראה. אני מאמינה. האחר הוא זה שיודע לשתוק כדבורה בהגעתה לצוך (מקסים !!!)
לוסי יקירתי,
האדם שמזהה את עצמו עם שכלו ותפישתו וקיומו הפיסי – אבוד. האדם שמזהה את עצמו עם מהותו האלוהית – חכם. כמו שאהבה היא המקור הנעלה מכל. הכל, חומר ושכל ורגש ורוח עשויים מאותו חומר אחד, עדין בין העדינים, חכם בין החכמים, נעלה מהנעלים, אינסופי, פשוט ומסתורי – אהבה חודרת כל. לזה אני קורא אלוהים.
תודה לוסי.
אהבתי את התום שבבית הראשון והאחרון, והאמצעי פצע והנמיך, כמו לומר אין דבר מושלם.
תודה לבנה,
לא התכוונתי לשכתב פרק בתורה. חלילה. אפילו לא התכוונתי לעשות מזה סוג של שיר. פשוט מבנה קטוע של השורות התאים לי. כל מה רציתי לומר זה שאף-פעם לא היה תוהו ופסוק הזה הוא נקודת מבט אנושית מוגבלת, סמלי וחומרי במידה לא מבוטלת.