הצדעה ליצחק בבל

          אני מצדיע ליצחק בבל. איסאק אמנואילוביץ' בבל, היה שמו המוכר לי מילדותי. אני מצדיע למורי הראשון והמופלא אשר הגיע אלי בצורתו של ספר סיפורים בהוצאה זולה, בכריכה קשה משעממת, כמה עשרות שנים אחרי מותו הטרגי, בא ואמר – אני השירה, אני האמנות, אני האמת. ציטטתי בעל-פה משפטים ארוכים וסיפורים שלמים שנחרטו בהכרתי מבלי שידעתי על כך. אני מצדיע לגיבור ללא עוררין של נעוריי, והיום, בשליש האחרון של חיי, אני מצמיד את שתי כפות ידיי ומרכין את ראשי לפניך בהערצה ואומר – אתה בהילולה של אלים, באותה חגיגה אליה הלכת כל חייך בפסיעות התשוקה של משפטיך, של משפטים זורמים בקלילות ערמומית ומשכרים כיין. אני מרכין את ראשי לסופר, אדם ומורה אשר לימד אותי אותה אמת שזכרתי כל חיי ועכשיו אומר בבהירות בוגרת. שלא ניתן לספר את החיים בבית-דין של מעלה או מטה במילים יבשות של שקר העובדות הערומות, כאדם שלא יודע לשתות יין וכל מה שיש לו לומר שהוא אדום. לימדתני שרק אומנות יודעת לספר את החיים במלואם, אומנות-על כשלך, שאין בה טובים ורעים, יש רק סערת החיים  ואהבת אדם באשר הוא, שהחיים הם אחו, "אחו פורח במאי שמהלכים אליו נשים וסוסים." אני מצדיע לך.

          פעם ק. פאוסטובסקי, סופר צעיר באותם הימים, ראה כתב יד בעובי של רומן שלם על שולחנו של בבל. מופתע לראות רומן של פרוזה מופלאה ודחוסה של בבל, שאל אותו על פשר הדבר. מתברר שהיו אלה כל עשרים ושתיים גרסאות של סיפור בעל ארבע וחצי עמודים בשם "ליובקה קוזאק". ארבע וחצי דפים שעברו את כור ההיתוך של דרישה עצמית אכזרית ויוצאת דופן, דרישה ובה הידית הנכונה נמצאת בידו וצריך לסובב אותה רק פעם אחת ובזווית אחת הידועה אך ורק לעין הפנימית הבוחנת ללא דופי. אני מצדיע לך.

          יצחק בבל היה פעיל כסופר חמש-עשרה שנים. הוא נולד ב- 1894 באודסה. אם מישהו רוצה לדעת מה זה אומר להיות אודסאי, חייב לקרוא את בבל, רצוי במקור. סיפוריו הראשונים כתב כילד בצרפתית. מ. גורקי היה ראשון שראה את כישרונו וב- 1916 הדפיס כמה סיפורים שלו, דחה בשיטתיות את כל השאר ולבסוף שלח אותו "ללמוד מן החיים". רק ב- 1924 בהופעתם של סיפורי "חייל הפרשים" בעידודו של גורקי עצמו, באה אליו התהילה. הספר הזה ו- "סיפורי אודסה" היו וכנראה יישארו יהלומים בכתר של הספרות בשפה הרוסית, עליה גדלתי, אותה קראתי בלילות ללא שינה עם פנס קטן מתחת לשמיכת החורף. הוא היה יהודי שלא המיר את יהדותו ולו לשבריר שנייה מחייו.  אולי בגלל העובדה הזאת ואלף סיבות אחרות, הרגשת אלוהות ביצירותיו לא מניחה לי גם היום.

          בבל נרדף על-ידי הפיקוד של חיל הפרשים ובראש ובראשונה על-ידי מפקדו ס. בודיוניי. גורקי תמך בבבל בלהט. הויכוח בין בודיוניי לגורקי הסתיים ב- 1939. יצחק בבל נרצח במרתפי צ'.ק. בויכוח בין משורר לחייל – החייל תמיד מנצח. בויכוח בין כוח לאמת – הכוח ישתמש לבסוף ביתרונו הבזוי. הגיבור רוצה להיות טהור. אך מבחינת הפשעים נגד האנושות ממש, לא היה שום הבדל בינם לבין כל הכנופיות הפשע האחרות. לפחות מנקודת מבט יהודית. הו אלוהים, כמה סודות עקובים מדם שמורים במרתפים אלה בתיקים אפלים עם חותמת פשוטה: "לשמור לנצח", עד עצם היום הזה?

          המזל שיחק לנו והאמת של יצחק בבל הגיעה אלינו למרות הכל. כי אין אמת נכונה וגבוהה יותר מאותה אמת של האומן שיוצאת ממעמקי ליבו עטופה במטאפורה זורמת כדבש וכרעל. היא שוב הגיעה אלי בהתרגשות גדולה בימי החולי הזמני, כאן בשרון. יצחק בבל, אני מצדיע לך ושולח למישור הימצאותך מסר של אהבה והערצה  אין קץ.

בית-קברות בקוזין

י.בבל

            בית-קברות בשטעטל יהודי. אשור וריקבון מסתורי של המזרח על שדות ווהלין מכוסים עשבי בר גבוהים.

            אבנים אפורות מסותתות עם אותיות חקוקות לפני שלוש מאות שנה. תבליטים גסים חרוטים  על גרניט.  הדג והכבש טבועים מעל ראשו של המת. צלמי הרבנים בכובעי פרווה. הרבנים קשורים בחגורות למותניהם הצרים. מתחת לפניהם חסרות העיניים, קו גלי מאובן של זקנים מסולסלים. בצד, לרגלי עץ אלון מרוסק מִבָּרָק, כיפת הקבר של רבי עזריאל  שנרצח על-ידי קוזאקים של בוגדאן חמלניצקי. ארבעה דורות שוכבים בחלקת קבר זו, עלובה כמגוריו של שואב המים, ולוחות הברית, לוחות פורחים ירוקת, שרים עליהם את תפילת הנודד:

"עזריאל בן ענניה, פיו של יהוה.

איליה בן עזריאל, מוח שהכריז מלחמה לאפלת השכחה.

וולף בן איליה, נסיך שנחטף מתורה והוא בן תשעה-עשר אביבים.

יהודה בן וולף רבה של קראקוב ופריס.

הו מוות, רודף בצע, שודד אותנו בתאווה, למה לא ריחמת עלינו אפילו פעם אחת?"

תרגום: גרא גינזבורג