מריה

          האיש עמד ברחוב לפני חלון רחב. קצה החלון נשק למדרכה, מאחורי החלון ישבה אישה. סמוך לחלון משמאל ניצבה דלת הכניסה, לפעמים האיש ניסה לפתוח אותה, אך הדבר לא עלה בידו, הדלת הייתה סגורה עם מפתח. היה כבר ערב  ועוברי האורח היו מעטים. האישה ישבה על קצה הכיסא, שערה היה דליל, צבוע אדום עז, עיניה הפקוחות לרווחה הביטו על האיש בחוץ. הוא דיבר.

– מריה, בבקשה פתחי לי את הדלת. אני עייף, בקושי עומד על הרגליים, אני חייב לישון קצת, לישון כמו בן-אדם, לא נותנים לי לישון, כבר מזמן, לא זוכר מתי ישנתי באמת, תמיד מישהו מציק לי, או משטרה, או אלה חסרי המצפון, הם לוקחים לי את כל הכסף, לא משאירים לי כלום, אני חייב לכולם, הם לוקחים בלי לשאול. מריה, בבקשה פתחי לי, אני רק אשכב איפה-שהוא, אני אתרחץ, מבטיח לך, מזמן לא התקלחתי, היום אני אתקלח, לא אציק לך, נגמרו לי הכוחות, אין כוח בכלל, אני כבר לא יכול לאכול כמעט, מקיא מהאוכל, והידיים רועדות כל הזמן…

          שני נערים התקרבו והוא השתתק. עמד, הרכין את ראשו, מביט במדרכה. אחד היה גבוה ורזה, השני –נמוך ועגלגל. הגבוה החזיק כדור ולפעמים הקפיץ אותו על מדרכה, הנמוך לעס מסטיק. הם שוחחו נמרצות ולא שמו לב אליו. כאשר חלפו, הוא התחיל לדבר שוב, הפעם דיבורו היה רך יותר.

– מריה, זוכרת, היינו נשואים מתישהו, זה לא נמשך זמן רב, אז את עדיין האמנת לי, אני גם האמנתי, היינו מאושרים, עבדתי בגינון, זוכרת? כן, גנן, אני הרווחתי כסף ואף אחד לא לקח אותו ממני. בבקשה, תפתחי, אני בצרות, ממש בצרות. האיש הנמיך את קולו – זוכרת, את רצית תינוקת, ילדה עם צמות, היא הייתה מצילה את שנינו, את כל-כך רצית את הילדה, אבל לא הצלחנו, לא יכולתי, סוּבבתי לגמרי, כל הכסף הלך לשקיקים הלבנים האלה, הם הפסיקו לתת לי עבודה, אתה ישן בעמידה, אמרו. ועכשיו אני באמת לא יכול, ולא נשאר לי כלום, ביום שישי אלך לקיט, הוא נותן לי לפעמים כחבר וותיק, אבל לא מכניס אותי לביתו, אתה מת, אומר, סופך הגיע, תמות עוד מעט, אצטרך להתעסק אתך אחר-כך, כך הוא אומר, נותן לי לפעמים ולא מכניס, הוא צודק, אני יכול למות בבית שלו, אירדם ולא אתעורר, אבל היום לא יום שישי, לא זוכר, אולי יום שני או שלישי, בכלל לא יום שישי. אצלךְ בטח יש משהו, תמיד היה, אולי עשב, ואולי אפילו קצת מהקמח הזה, בבקשה, פתחי לי. האיש הצמיד פניו לזכוכית ונשם בשקט – מריה, מריה, למה את יושבת ערומה ליד החלון, תתביישי, אני בעלך, זרקת אותי, זרקת, את רואה, ואני הולך למות עכשיו, את רואה?

האיש הרים ראשו לשמיים, כוכב הלילה ניצב גבוה מעליו, מעל וואדי חשוך של הרחוב, הוא התחיל להתפלל:

– אלוהים, מריה, תצילי אותי, למה את יושבת, אל תסתכלי עלי כך. – האור השתנה והיה נדמה לו שאישה בחלון מהרהרת, – את חושבת, תחשבי בבקשה, אני אמתין… מה החלטת? בבקשה תחליטי מהר…

– מריה, תגידי משהו, אחרת אני שוב אשבור חלון, הם שוב ייקחו אותי  לתחנה, יזרקו לתא הקר, וכל הלילה לא יבוא אף אחד, כל-כך קר אצלם, את יודעת? אוכל לא נותנים, רק בבוקר יתנו שאריות, השפתיים שלי רועדות, לא יכול לאכול בכלל… מריה, פתחי, תבשלי לנו מרק, אני אצליח לאכול אותו, זוכרת, הייתי חוזר מעבודה ואת עשית לנו מרק, ואנחנו אכלנו, היינו חוזרים לחיות שוב, האמנו שהכל יעבור, שירפאו אותי, שאת תרפאי אותי, אחר-כך הכל התחיל מהתחלה ושוב שום דבר לא היה חשוב.

 הכוחות שלו אזלו, הוא השתתק, ואחרי הפוגה המשיך לדבר בקושי, בכבדות:

– מריה, אני אמות בערב שבת. כל הגוף בוער לי, לא יכול לסבול יותר. הכל מתהפך אצלי.  עוד מעט אתחיל לצעוק. סליחה שלא יכולתי לעשות לנו ילדה… – כתפיו רעדו, אך הבכי ננעל בתוכו ולא יתפרץ החוצה, הוא רעד ארוכות, אחר-כך נרגע ושוב התחיל לדבר,  לאט וכנוע – את תמצאי אותי ראשונה, באותו מקום, איפה שמצאת תמיד. תתקשרי לאן שצריך. תתקשרי להורים. בלוויה … תבכי עלי, על החיים שלנו, זה יהיה לי סימן, אסלח לך על הכל. על תדאגי, אני אמות בשינה, רק שהחלום שלי יהיה מפחיד, מתתי בחלום הרבה פעמים, ביום שישי יהיה זה באמת, בפעם האחרונה, אל תספרי לאף אחד, זה הסוד שלנו. במרתף, מתחת  לבלאטה בפינה את תמצאי כסף, אספתי אותו הרבה זמן, לא נגעתי אף פעם, אף פעם, את שומעת? אפילו היום, זה לרפואה שלך, קחי אותו, הוא שלך, תלדי לנו ילדה, ממישהו,  ותיסעי להורים שלי. אני לא כועס… – הוא לחש כבר בשקט, הביט מטה ודיבר, דיבר…

הנערים חזרו, אך הוא כבר לא ראה אותם והמשיך למלמל ברוך, בלהט חרישי,  הביט מטה ולא הבין מאיפה הוא לוקח את הכוח לדבר, פחד שאם יפסיק – ימות במקום.

הגבוה נעצר ואמר – לפי דעתי הוא מדבר עם הבובה בחלון. כבר שעתיים הוא מדבר למנקינה הזאת. הנמוך, עם המסטיק, אמר – באמת,  איזה מטומטם! 

הנערים פנו  באדישות.

הם הלכו.