מפגש לילי

          הלילה היה שחור. ענני גשם כבדים, נמוכים, עמדו מעל ההרים מסביב, מעל הסלע והבקתה הקטנה, שהייתה דבוקה לנקיק עמוק בגוף האבן הנצחית. שנתי דרוכה, דקיקה לרוב, כמו זאת של שומרי הלילה – כל רשרוש או משב רוח פתאומי מעירים אותי, ולא חסרים כאן כאלה: עלה נידף ברוח על מפתן ביתי, אבן נופלת מגבעה רחוקה, קולו של ינשוף קם מתנומתו לצייד הלילי ביערות חשוכים מטה או יללה של תן אי-שם עמוק בוואדי. הלילה רוחש חיים. רק זמן מה לפני הגשם הכל משתתק פתאום לכמה רגעי דממה מופלאים ואחרי ברק המסנוור לשבריר שנייה, שוב שקט מתוח ואחריו מכת רעם אדירה, נשיפת הרוח אחת חזקה ומשחררת, והסיום – הגשם הארוך שאני מצפה לו בקוצר רוח וחיבה גדולה. אני מקשיב איך טיפות הגשם מכים על גג ביתי, כמתופף בעל אלף ידיים רכות מכה ללא הרף, ללא שיטה כביכול,  בהתחלה עם איזה שהן הפסקות טעונות ציפייה מענגת, אחר-כך מהר, סמיך, חזק יותר, ושוב מלא, קבוע, מונוטוני. אז אני נרדם באמת וישן עמוק, מאושר. ומתעורר משקט פתאומי.

          כך היה גם הלילה. השקט העיר אותי. שמעתי איך רעמים רחוקים מתגלגלים לכיווני בקולם המתגבר. זה נמשך דקה ארוכה, אך לא נפסק כמצופה, אלא המשיך להתקרב שוב ושוב. מופתע, יצאתי החוצה.

          הייתה זאת הפוגה קצרה, מרווח זמני בין מים למים. ריח הטחב והגשם הקריר עמד באוויר ספוג אדים כבדים – שכיח לימי הקיץ המאוחרים. נשמתי לרווחה נשימות של שימחה לא מוסברת כאשר ראיתי לפתע מאות נקודות אדומות מתקרבות יחד עם קולות הרעם, אך עכשיו היה זה דומה יותר לקול דהירה של עשרות סוסים פראים. עמדתי דומם מול התופעה המוזרה והלא מוכרת לי, ואחרי כמה רגעים ראיתי אותם בבירור. את כולם.

          היו אלה פרשים שחורים רכובים על סוסיהם השחורים, פיותיהם הפעורים נשפו אש לוהטת, עיניהם האיומות היו באותו צבע אדום, בוער ופראי, ראיתי את סוסיהם העצומים, לוע פיהם בער כמו אלה של בעליהם, עיניהם – פחם מתלקח ברוח, רעמת ראשם וזנבם – להבות אש מתנוססות. אך בקושי, ראיתי את ישיבת גופיהם הנכונה והמסתערת בדהירה מטורפת. שערות ראשיהם, שחורות ומקורזלות בפראות, עמדו דום ברוח שועטת לקראתם. לא יכולתי לראות את פניהם חתומות בתהום. שני כוכבים בודדים נצנצו לפתע דרך גופיהם, שקופים בשמי הלילה.

          הי! , צעקתי, מי אתם?. לא קיבלתי תשובה, שמעתי רק – "קָּלְקִייי", ושוב – "קלקייי" – צעקתם הלא מרוסנת ליוותה את דהירתם הכבירה על גבעות, שמיים וארץ, הם חלפו על פניי בשיירה ארוכה, מלאו את החלל כולו, את ההרים ואת הואדיות ברעש המתנפל, מתגלגל, מתערבב עם בת-קול מסלעים משוננים ולא היה כוח בעולם שידע לרסן אותם. דקה, והם היו כבר קרוב לאופק הנגדי מערבה, התפזרו לרוחבו, כאילו רצו לעקוף את העולם כולו, נעלמו, נמסו, כצללים זעירים. רק בת-קול התגלגלה עוד פה ושם בעמקים כמה רגעים והשתתקה גם היא לגמרי.

דממה השתררה. השתתקה גם הרוח. הגשם נפסק. לילה שחור וכבד בלע כל צליל בהיוולדו.

          עמדתי דומם בפתח ביתי שעה ארוכה. לא יכולתי לראות את ידיי אפילו, אך ידעתי שדלת מאחוריי, רק להושיט יד ולברוח, להסתתר. נשארתי. קפאתי במקום. היה נדמה שאני שומע אלף נשימות אחרונות, רחוק במערב, אחרי האופק. נשארתי, עֵד לא נראה בחשכת הלילה.

ואז, כרעם המתגלגל, שנולד אי-שם רחוק ובו-זמנית בכמה מוקדים, התחיל הרעש המוכר, אך הפעם נינוח ואיטי יותר, כמו מפולת מתגברת של אבנים רבות וקטנות. ידעתי – הם חוזרים. שוב הופיעו הנקודות האדומות והברורות שהתקרבו בהדרגה. הם לא מיהרו עכשיו. הרכיבה שלהם הייתה איטית בהרבה, כאילו סיימו את הקרב הנורא שלהם, כאילו התעייפו הפרשים וסוסיהם, חוזרים מזרחה מהורהרים מהניצחון הידוע מראש. הם התקרבו. הבעירה בפיהם ובעיניהם לא השתנתה ממש, אך הייתה שקטה ובהירה, לשונות האש של הסוסים היו יציבות יותר.

הי! – אמרתי, כאשר התקרבו ממש. אבל הם המשיכו בדרכם כאילו לא שמעו אותי כלל. לבסוף עצר אחד מהם, לידי, על קצה התהום. הלילה התבהר  לרגע וראיתי את הישיבה הזקופה ואצילית שלו, את עיניו האדומות ופיו פתוח מעט, כמסכה חיה, נושפת אש. סוסו הרכין את ראשו לסלע שלרגליו. הפרש שתק. ראיתי איך ידו השמאלית, שחורה גם היא, מחזיקה את המושכות ואת  הימינית מונחת בעייפות על הירך השחורה, אוחזת בלולאה זוהרת בלובן משתנה, כייצור חיי ועצמאי.

–         מי אתה, שאלתי.

–         שמי הוד, אמר, אנחנו שליחים. כולנו בשרותו של קלקי. – יד שמאל שלו התרוממה, כאילו מצביעה לאי-שם מעלה, וחזרה למקומה באיזה רמז של נימה כבדה.

–         למה אתם לובשים את הצורה הנוראה הזאת? – המשכתי.

–         אנשים פוחדים מהמוות. לא כדאי לאכזב אותם. – משפטיו היו קצרים, כאלו קטע את עצמו. – אל תפחד. לא באתי בשבילך. ואחרי אתנחתא קצרה הוסיף – אני מכיר אותך.

–         איני מפחד, אתה יודע,  עניתי, עכשיו גם אני מכיר אותך. כשיגיע זמני, אנא תבוא אתה. עדיף שיהיה זה מישהו שאני מכיר. איני זקוק להפתעה.

–         אני מבטיח, אמר. שמתי לב פתאום לזוהר חלש מתרמיל הצד של סוסו. הבחנתי בצבעי לבן ותכלת משתנים, ראיתי תנועה קלה, כמו ציפורי אור עדינות דואות בחלל הצר. הוד הבין את השאלה האילמת וענה בקצרה:

–         חסד. תמיד חסד. אין שום דבר זולתו, בעצם. והוסיף – אתה הרי יודע.

–         כן, אמרתי, אני יודע. והמשכתי – הם לא יודעים.

–         עכשיו גם הם יודעים. לא את הכל. אך את זה – כן.

–         איני שואל מתי תבוא בשבילי. ואל תגיד לי. אני אדע בעצמי. שנינו נדע. התחלתי לדבר כמוהו, קטוע ושקול.

–         כן. אבוא לבקר אותך.

–         הייה חברי. אין לי אויבים.

–         אני מבטיח… ממהר. הוא הביט לעבר חבריו המתרחקים, הביט בתרמיל הצד יקר הערך שלו וסיים – רבים ממתינים לי. הייה שלום, חברי.

הוא החיש את סוסו, הרים את יד ימינו לשלום. שוב ראיתי את אורה של הלולאה המופלאה שלו. הוא דהר, מיהר להצטרף לחבריו הנבלעים אחד אחרי השני בחושך.

כשנעלם גם הוא מעיניי, היה זה עדיין עמוק בתוך הלילה. העננים התבהרו מעט ועמם התמעטה גם תקוותי לגשם ארוך.

הכל משתנה, חשבתי. חסד. הסתובבתי. נכנסתי פנימה. הדלקתי מנורת שמן קטנה. היה לי ברור – הלילה לא אצליח להירדם שנית.

 28 Oct 2008