פְלַאם חברי

 

 

  

 

פְלַאם חברי     

 

          בוקר צבע את חלוני בגוון אדמדם חלש. ראיתי איך הרבועים השחורים מתמלאים לאטם בסומק עדין. מיהרתי לצאת כדי לא לאחר להצגה המפליאה הזו, לראות איך קצה השמש עולה מעל לכיפה השחורה ממול, איך האור הראשון מכה בעננים, צובע אותם ורוד ונשפך מטה על הגבעות, איך הם מתגלים שוב בצבעי ירוק כהה מעורבב בחלב אפור, גולש על שביל אבנים המתפתל מבית קטן על הסלע לאורך אפיק מזמר ללא הרף בין חלוקים, איך הנחל והשביל והאורנים נגלים לעיניי בהדרגה, איך אט אט נעלם החושך בעומק המישור הצר בין הגבעות, לוכדות עדיין את שחור הלילה.

 

          מעולם לא איחרתי לשבת על מפתן ביתי בשעה זו כדי לצפות שוב בדרמה של הבריאה, החוזרת והחדשה, ניסיתי לראות את כולה, בבת אחת, ניסיתי – ולא יכולתי. אך היום היה זה שונה.

          האור לא בא מהשמש. היה זה פלאם, חברי. הוא עמד בקצה הנראה של השביל וזהר כמו שמש עולה מחשכת הוואדי. מרחוק ראיתי אותו מכה בפרסתו הבוערת על אבני השביל, איך ניצוצי אש ניתזים לכל עבר ומי הנחל נרתחים, עולים מעלה ועומדים גבוה מעליו בין הצוקים כענן כבד, מתמלא, ללא מוצא. התחלתי לרדת בזהירות. שמעתי נימה של תקווה בצהלתו הנואשת.

 

          הוא בער כולו. גופו היה אדום, עם גוון לבן זוהר, עדות לחום לוהט מדי שהדאיג אותי. טיפות לבה בוערת נטפו מלשונו, רעמתו הייתה לשונות אש כתומות, נעות ברוח מסוחררת סביבו, שמעתי איך האוויר נשרף בפצפוצים קטנים בלתי פוסקים, אדמת השביל השרופה נסדקה תחת רגליו ועמודי עשן היתמרו סביבו ומעליו וטשטשו את ראייתי. הוא עשה צעד מהיר חסר סבלנות אלי, אך היסס ונעצר.

 

         – שלום פלאם, ידידי. – אמרתי, –  הייה נא זהיר ואל נא תתקרב יתר על המידה, שערותיי כבר מתקרזלים מחום וריח שרוף עומד להדיף ממני. מה אוכל לעשות למענך? אך תזכור, אני רק אדם ויכולתי מוגבלת, אתה יודע. אך אני אוהב אותך מאוד ואעשה אפילו את הבלתי-אפשרי אם יהיה צורך.

         – פ-ר-ר-ר, – התחיל פלאם וטיפות זהב בוער זיקקו מנחיריו. – אתה חכם ואני בוער,כל-כך בוער שחושש לשרוף את כל שבא לדרכי. הכל בוער סביבי, אדמה רוחשת תחת רגליי, היערות עולים באש ואיני יכול להתקרב לשום ייצור מבלי להפוך אותו לאפר. אני חייב לדהור מהר מרוח, כדי לקרר את עצמי, נהרות ואגמים מתייבשים על שוכניהם, הופכים לאדים רותחים. ואם אעצור – אשרף מהאש של עצמי, ואולי עדיף כך. – הוא הרכין את ראשו ולשונות האש מגופו נמשכו אליי, מאיימים לשרוף את פניי ובגדיי.

         – פלאם, – אמרתי בצעד ארוך לאחור, – אעזור לך. אתה הרי סוס-האש ותחיה אלף שנה. אך עדיין רק סייח צעיר ונמהר. תבטיח לי להיות סבלני. אנחנו נרד מטה בשביל בין הרי החושך ושוב נעלה, גבוה מאוד. האוויר שם דליל וצונן יותר והעלייה לא תהיה קלה לשנינו. אך לבסוף אולי תדע שהיה זה כדאי.

 

          כך הלכנו. אני לפנים ופלאם אחריי במרחק מה, שומר עליי ולא מתקרב. ממרחק ראיתי איך ברקים לבנים רצים בעיניו הזוהרות באורו החלש עדיין של הבוקר, ראיתי איך השמש עולה ואינה מתחרה כלל בעוצמת זוהרו של פלאם, ראיתי את הקלילות הלא אנושית של צעדיו, את שובל האדים המשתרך אחריו, שמעתי איך סדקים רצים בסלעים המתבקעים בעזיבתו.

         

          ירדנו. בחרתי בדרך פראית ולא נוחה אפילו לאיילים, הרחק מהצמחייה הרבה. הבוקר היה כבר בעיצומו, אך לא שמעתי ציפורים. סנוניות הסלע שכל-כך אהבתי לצפות במעופם המופלא, חגו עכשיו גבוה בשמיים, לא מעיזות להתקרב. ירדנו בדממה, רק נקישות רגליו של פלאם, קול לחישה של האדמה הרותחת  וחום נשימתו של חברי הבוקע מלמטה לגבי, ליוו את דרכינו. באותה הדממה גם סיימנו את הירידה.

 

          עצרתי לרגע להתקרר במישור הצר בין הגבעות, לקחת כמה לגימות צוננות ממימיו של פלג ממלמל ללא דאגה. פלאם עצר גם הוא, ממושמע, אך בוער אפילו יותר, שבבי-אש התפזרו מזנבו המתנוסס ברוח. התחלנו לעלות לאורכו של פלג המים הזעיר הנשפך, המסתחרר למטה. היה לו תפקיד – להוביל אותנו למקורו, לשלג ולקרחון ממנו נבע. המדרון היה תלול, קשה לעליה, בלתי-חדיר לבעלי חיים והצמחייה, אך לא הייתה דרך טובה יותר מבחינתי. טיפסתי בשבילים הנסתרים אפילו מעיניהם של נשרים, הצלע היה חלק כמעט וריק משוכני ההרים, כך שאפילו לנשר לא היה מה לחפש כאן. התפללתי שרוח לא תעיף אותי מהאפיק הצר וגשם פתאומי לא יחליק אותי לתהום. התמלאתי פליאה מאומץ ליבו של פלאם, כעמוד אש איתנה על הסלע הבוגדני ומהאינסטינקט המופלא בפעמיו המדויקות בעקבותיי. כך הגענו לשלג.

 

          האוויר היה קר בהרבה, ההליכה הפכה לקלה יותר על השלג הרך, בעירתו של פלאם התמעטה במקצת. שמחתי עבורו. ראיתי איך הוא משאיר אחריו שובל של שלג רוחש ומתאדה ושביל רחב של אדמה מפויחת. הפסגה הייתה כבר קרובה, אך השלג הפך לקשה יותר וחלק כמו קרח למחצה. הצלחתי בכל צעד לשבור את שכבת הקרח העליונה ולעמוד בנוח, עבודה קשה, ההליכה הייתה איטית אך בטוחה. אחרי שעה ארוכה – הגענו.

 

          הייתה זאת רמה רחבה ומושלגת של הפסגה, השלג והרוח החליקו אותה בהטיה קלה לכיוון שלנו. השמש הייתה כבר גבוהה מעלינו, נצצה בלבן בתולי בכל מקום, פתיתים בודדים הסתחררו בשריקת הרוח הקרה. המקום נראה שומם לגמרי, אך כאשר עיניי התרגלו מעט לאור החזק של השלג המסנוור, ראיתי אותה בבירור במרכזה של הרמה.

 

          מרחוק היא נראתה כסלע מכוסה לחלוטין בקרח, כחול בצדדיו. חשבתי שאם היא עומדת שם כבר זמן רב, רק טבעי הוא אם תתמזג עם הנוף הנצחי הלבן והכחול הזה. עשיתי סימן לפלאם והוא התחיל בצעדיו מסביב לפסגה, על קצה התהום. התקרבתי.

          קור עז בקע ממנה. בקושי יכולתי לזהות את גופה הדומם, מכוסה בשכבה עבה של קרח. הייתי חייב למהר.

–         סִינִיַיה! – צעקתי לאוזנה השמאלית העשויה קרח לבן. קרבתי את אוזני לפיה בתקווה לשמוע תגובה, עצמותיי קפאו והרגשתי איך בגדיי מתקשים ומתכסים בשכבת קרח ראשונה.

–         אני קופאת, – שמעתי לחש רחוק, – אמות בחורף, – והשתתקה.

–         סינייה!, – צעקתי, – את תחיי אלף שנה! הכירי את פלאם, אתם זקוקים אחד לשני!

 

שמעתי "תודה…" כמו ממעמקי הסלע והתרחקתי במהירות, הרגשתי שאם לא אעשה כן, אקפא בעצמי לידה. נפנפתי בשלום לפלאם והתחלתי לרדת בזהירות באותה דרך, העדפתי אותו שביל מפויח שהשאיר פלאם בעלייתו. כאשר הגעתי לקצה השלג הנצחי והתיישבתי למנוחה קצרה, הרגשתי רעב פתאומי ושמחתי בעצם, שאינני ייצור שמימי כלשהו, שאיני חייב להתחלק עמם בסבלם הלא אנושי הזה.

 

פתחתי תרמיל-גב, חתכתי לחם וגבינה. בימיי א" אני מלמד בכפר קטן למרגלות ההר, זאת פרנסתי וצריך לציין, גם שימחתי. איני סובל רעב ולמען האמת, גם לא זקוק להרבה. הם חושבים אותי לאיזה צדיק טוב, אבל אני לא מרגיש כך. אני מאושר כאן בהרים. ובכל זאת, יש אולי איזה דבר-מה קטן שלמדתי. העולם הרי אינסופי לכל הכיוונים, לכל המימדים. האם יתכן אחרת? וכל העולמות האלה מלאים בחיים, אחרת לא יוכלו להתקיים העולמות בעצמם. ברגע שיודעים זאת, מתחילים לחיות בכולם. אולי זהו הדבר הקטן שלמדתי.

פלאם וסינייה בהדרגה יהפכו ליצורים רגילים, הפסגה סביבם תהפוך לאחו פורח לזמן-מה. אך לבסוף גם הם יחזרו למה שהם באמת – ייצורי האש והשלג המופלאים.

 

השמש נטה רחוק מערבה. מיהרתי לחזור.

 

אקוורלים: איריס קובליו