החלטה גבולית/ מאמר

 

מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאות על סף פרשת דרכים. לפני שבאים לברר את פשר צומת הדרכים הזה, יש קודם לכל להשתחרר מקונבנציות של שמאל וימין והסיסמאות הכרוכות בכך, ולהתבונן במתרחש, לראות נכוחה, על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנות שאותן יכול לאמץ בוודאי בשתי ידיים גם הרוב הגדול, הדומם והמתבקש.

על ההמונים לרתום את הדמוקרטיה לטובת רווחתם שלהם, ושל ילדיהם, ולא להוסיף ללכת שולל אחרי מצגי שווא של פוליטיקאים, שלא יובילו לכל פתרון רצוי. נשמע אוטופי משהו, אפילו הזוי במידה ידועה, אבל בו-בזמן זוהי האפשרות היחידה, כך נדמה, לשנות את הריאל-פוליטיק הדוהר מטה במדרון תלול.

מדינת ישראל מוכרת על ידי החוק הבינלאומי בגבולות 1967, ועובדה היסטורית זאת אינה הולכת להשתנות, גם לא במקרה שישראל תנצח במלחמה במט סנדלרים, כפי שהוכח.

תביעת אומות העולם ושכנינו הערבים לקביעת גבולות המדינה במסגרת הקו הירוק, אינה הולכת להשתנות, גם אם, למשל, ממשלת ישראל תפקיר כמחצית מהאוכלוסייה למתקפה גרעינית, ואפילו אם תזכה בניצחון בחשבון המערכה. התביעה הלגיטימית הזאת (גבולות 67), אינה רק חוק יבש, אלא היא כבר מזמן דרך ארץ – כמו גם זכותם של היהודים לבית לאומי בשטחים מארץ ישראל – ואינה עתידה להשתנות או לעבור מהעולם.

גם אדם קשה יום מהיישוב, ולאו דווקא משכיל/ה מעבר לעשר שנות לימוד או אפילו מערוצי הכבלים בלבד, שוב אינו יכול להתעלם יותר מכך שזכותה של מדינת ישראל להתקיים הולכת ומאבדת ממשמעותה ותקפותה החוקית, האתית והמוסרית ככל שהיא עומדת בסירובה העקרוני, הקמאי והחולני להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967.

אסור לשכוח שהשגת הסכמה עולמית רחבה לזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון כמדינה יהודית בגבולות המוכרים, ובתוך כך הצטרפות מתמדת של מדינות ערביות להכרה דה פאקטו ודה יורא ביישות הישראלית, אינם עניין של מה בכך. זאת ועוד, כינונה וקיומה של מדינת ישראל בגבולותיה הבינלאומיים המוסכמים – גם אם אינם מביאים סיפוק מיידי מלא לכל בעלי החלומות הרליגיוזים – הינם מההישגים הגדולים בהיסטוריה של תולדות העמים, הישג העלול להישמט אם לא יוערך כראוי ויישמר מכל משמר. למעשה, ממשלת ישראל לדורותיה (ואבותיה בימי טרום המדינה) כבר הסכימה לגבולות 1948 פלוס מינוס בכתב ובעל פה, ובהזדמנויות רבות ומגוונות, בפני "משפחת העמים", וגם בפני הפלסטינים, יותר או פחות, ואם לדייק: הסכימו גם לפחות מכך, שלא לומר להרבה פחות מכך.

על האזרחים חפצי החיים והדרור לעשות ויתור, כאן ועכשיו, ולתבוע מהנהגת המדינה, זאת או אחרת, קביעת גבולות לאלתר! גבולות 1967 הם גבולות מצוינים עבור הרוב הגדול שאין לו אינטרס ישיר, אידאי, כלכלי או אחר, בהמשך ההתפשטות לחבלי שטח לא לו, והינם ללא ספק הטוב שבעולמות האפשריים עבור הישראלים.

מוטב לקחת את פרס הניחומים הארצי הזה משר ההיסטוריה כשהוא עדיין מונח על השולחן, בטרם יקרוס הבית על יושביו וגם גבולות הקו הירוק ישובו להיות חלום הדורות. יש כמובן לערוך תיקוני גבול טכניים מוסכמים. חוק בנדון ניתן להעביר בתוך שבועות ספורים (וליישמו בתוך חודשים), אם יושג לו הרוב הדרוש. לכך יכולים האזרחים לדאוג. מחובתם לפחות לנסות.

המצביעים נושאים באחריות לא פחות מנבחריהם, ומי שהצביע עבור מפלגה שאינה מסוגלת לבצע את המהלך החיוני היחידי שצריך להיות על סדר היום, ראוי לניעור. לאזרחים אסור לזלזל באחריותם להידרדרות המצב הנובעת מבחירתם, אחריות המתקרבת בימים אלו לרמה פלילית וסופה שתחזור כבומרנג לפתחם של העבריינים, גם אם הם מסתתרים מאחורי פתקי בחירה אנונימיים.

מומלץ בתכלית שלא להיות ציניים, כי אסור לבטל את האפשרות שהאזרחים אכן ייקחו את עתידם בידיהם, בפרט כאשר זהו כנראה הסיכוי היחידי שלהם של החברה שבה הם חיים להיחלץ מהסחרור ומהמבוי הסתום.

"ההחלטה הגבולית" חייבת להתקבל לא רק לצרכים של מדיניות חוץ, אלא היא בראש ובראשונה הכרחית למדיניות הפנים, שאם לא כן יהיה יותר ויותר רע לתפארת מדינת ישראל.

גבולות חיצוניים מחייבים יאפשרו בשלב ראשון דיון ציבורי בבעיות החברה היסודיות שעל הפרק, דיון שלא נערך כאן ברצינות מעולם בתואנת מולך הביטחון; רב שיח קשוב, נוקב וחיוני בדרך לראשית תיקון.